|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
איזה אומץ צריך בעל משפחה דתית, יוצא משפחה חרדית, דמות מוכרת ואהודה מאוד בעיר אשדוד, לחשוף סיפור שהיה מודחק שנים, עמוק אי שם בתוכו. הוא עושה זאת ולו כדי לסייע לאיזה גבר או אישה שעדין תקועים אי שם עמוק בתוך הפחד והבושה. לספר, זה קשה מאוד לאישה, זה קשה הרבה יותר לגבר, בטח נשוי, זה כמעט בלתי אפשרי לאבא לילדים, זה קיצוני למי שילדיו לומדים במוסדות חינוך דתיים... אבל יחיאל כהן מתעלה מעל הבושה, מעל כל המחסומים וחושף את סיפור ההתעללות המינית שעבר כילד, את ההשלכות, את ההדחקות. כיצד הוא הצליח סוף סוף להשתחרר מהשד הזה וכיצד הוא רוצה כעת לעזור לאחרים
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סיפורו המיוחד של צ'רלי אביטן מראשוני ומובילי ה - DJ שצמחו ופעלו באשדוד מסוף שנות ה70 ועד ה90. בנעוריו הוא התגלה ככדורגלן מאוד מוכשר, הוזמן לנבחרת הנוער. קבוצת פאר גרמנית ביקשה לרכוש אותו (הוריו התנגדו בגלל גילו הצעיר), במשחק כדורגל קריטי בבוגרים השופט שלף לו כרטיס אדום, צ'רלי השיב באגרוף לפניו של השופט ובכך הסתיימה הקריירה שלו ככדורגלן. הוא התגייס לגולני, במילואים נלחם בלבנון, השתחרר ופתח בקריירה מצליחה מאוד כ DJ הקים חברת מוזיקה והופיע בכל רחבי הארץ. השנים עשו את שלהם, הוא חזר לאשדוד הקים מסעדה ונפל, עבר לעולם הגינון ואז הגיע הקורונה שריסקה אותו כלכלית סופית. צ'רלי שגם סובל מנכות, נשבר, הרים ידים ולפני כשנה יצא לצמתים לקבץ נדבות (ואם כבר תהיתם, אז הוא מעולם לא נגע בסמים, גם לא באלכוהול).
ומה אנחנו מתכננים לעשות, כדי להפוך את סיפורו של צ'רלי לסיפור עם סוף טוב?
|
|
|
|
|
|
|
באשדוד של שנות ה60 עד שנות ה90, בתי הקולנוע היו מרכז התרבות של העיר הצעירה – קולנוע דגון (1961) ולאחריו קולנוע אסתר (במרכזון רובע ב'), קולנוע אשדוד (בחוף מי עמי) וקולנוע אולימפייה (ברובע ו'), נבנו כמו שנראה אז כהיכלים ענקיים. מעבר לסרטים שהוקרנו בכל שעות היום עד חצות, הופקו בהם גם הצגות, קרבות אגרוף והאבקות, הצגות לילדים, הופעות של זמרים ומופעי בידור (כמו הגשש), טקסים עירונים ומה לא ... היציעים היו גדולים יחסית –בין 600-900 מושבים. הייתה בהם במה גדולה עם פעילות מאחורי הווילונות האדומים, שברגע שהיו נפתחים, התרגשות רבה הייתה אוחזת את הצופים... ברגע שנשמעו 3 צלצולי גונג מהדהדים, כולם רצו לתפוס את מקומם ולצפות בסרט בשקיקה רבה. סיפורה של תקופה שלא תחזור - כתבת תחקיר נוסטלגית של משה אלהרר לאשדוד נט
|
|
|
|
|
אשדוד הייתה מאז ומעולם, עיר שאהבה לחיות את החיים, לראות, להראות, להיפגש ולהתחבק. בתי הקפה היו הראשונים להיפתח כבר בשנות ה60 והפכו למוקדי בילוי חשובים ומרכזיים בה. השיא של בתי הקפה היה בשנות ה90, עם הפיכתו של רחוב רוגוזין למוקד המפגש של כל צעירי העיר (יש שקראו לו "השאנז אליזה" של אשדוד ויש שהגדירו אות כדיזינגוף של אשדוד). כל שהיה צריך הוא לטייל לאורך 200 מטר כדי לראות ולהראות על ידי כולם. פרומו לכתבה - סן רמו, קפה עדן, ירדנה, פינתי, פינוקיו, גראנד קפה, נוס קפה, קאמל, גרפיטי, שקספיר
משה אלהרר, במסגרת סדרת כתבות לאשדוד נט, על הבילויים הנוסטלגים באשדוד. חקר הפעם על ההיסטוריה של בתי הקפה באשדוד משנות ה60 עד שנות ה90. (תודה לעמרם אילוז שסייע באיסוף התמונות).
בכתבות הבאות: המסעדות הנוסטלגיות שעלו באשדוד, בתי הקולנוע, מועדוני בילארד וסנוקר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הדור הראשון שגדל לתוך אשדוד הקטנה, הוא הדור שיצר את השנים הכי תוססות שהיו אי פעם באשדוד שספק אם היו לילות כאלו בערים אחרות בישראל. משה אלהרר, חלק אינטגרלי מאותה התקופה, מכין תחקיר כתבות נוסטלגיה לאשדוד נט, על אותה התקופה היפה של חיי הלילה והחברה בעיר אשדוד. הכתבה הפעם עוסקת בברים של אשדוד בשנות ה80 וה90 ועל היזמים הצעירים שהשאירו חותם בלב שלנו (ספוילר – אומבבה, בריזה, החוף המערבי, הפעמון, הפאבים של אידי, היצקוק, הצריף, קפטן מומיס, ג'ינג'י, האינדיאנה, האופציה, מאי תאי, פיגל ) – מי מתגעגע?
אשדוד נט בונה את ההיסטוריה של אשדוד, שלא קימת כיום בעולם האינטרנט, אך מעתה היא תשמר לדורי דורות. (מעט מאוד תמונות הצלחנו להשיג - כי מי חשב אז לבוא עם מצלמה ולצלם במקום פשוט ליהנות?)
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עדנה כהן קדוש, בת 50, אמא ל 4 ילדים. מורה, עיתונאית, יוצרת ומרצה. עדנה, אשדודית לשעבר, גרה ב 20 שנים האחרונות, במושב עזר, אך נראה כי לא עזבה מעולם את העיר שהיא כל כך אוהבת. "אשדוד נשארה אצלי בתוך הנשמה, כל החיים שלי, הנעורים, הזיכרונות הכי יפים שיש לי הם מכאן והעיר ממשיכה להיות המרכז עבורי גם היום." היא מספרת בראיון אישי לאשדוד נט
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יש הרבה מאוד בניינים בעולם, יש מעט מאוד שהם סיפור ולנו יש אחד כזה באשדוד – שהוא גם אייקון תרבותי נוסטלגי, גם מפגע בטיחותי וגם חתיכת סיפור שיש מאחוריו מלפניו ומצדדיו. על פי התוכנית של היזמים המקוריים, פאון לון היה אמור להיות בשנות ה 70 - מלון מרשים עם נוף מרהיב לים והנמל ולגן אלישבע. צמוד למרכזון א' ולכל מה שהיה טוב באשדוד הצעירה והתמימה של אז... אפילו חברת התיירות הבינלאומית, "פאן אמריקן" גויסה לחלום (ומכאן אנחנו מנחשים שהשם - פאן לון – משלב את הפאן אמריקה ומלון). בתחתית המלון - מקלט אטומי שכולל 10 חדרים בעומק האדמה, ומעל מסחר שוקק חיים ועוד פנטזיות שנראו אז הכי ניו יורקיות שאפשר. במציאות נבנה מגדל מגורים (שאז היינו בטוחים שהוא גורד שחקים) עם השנים הבנו שהוא כולה בן 12 קומות ולפני מספר חודשים הוא כבר הוכרז כמבנה מסוכן (והרבה לפני כן כמכוער), שצריך להיפטר ממנו מהר ככל האפשר... אולי מבניין אפשר יהיה להפטר, אבל לא מהנוסטלגיה בת ה50 השנים, עם כל התרבות האשדודית שהוא ייצג... - כתבת התחקיר שהכין לאשדוד נט, משה אלהרר, בן העיר אשדוד שעזב לפרנסתו לעיר הגדולה וחזר לגור בבניין שהדהים אותו כילד. הסתייענו גם בקבוצה המקסימה – "אשדוד נט נוסטלגיה" בפייסבוק שהזכירו נשכחות ובשכנים שמאז ועד היום גרים שם. אלהרר מביא לנו את סיפורו של בניין ושל העסקים הנוסטלגים שהיו בו, ועונה לשאלה הפתוחה - יש או אין - "קללת פאן לון"??? בניין פאן לון בשלב זה או אחר יהרס, אבל לאחר הכתבה יהיה חקוק בדפי ההיסטוריה האינטרנטית לעד
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"זה סוף של תקופה. אחרי שאני אמות אף אחד לא ימשיך לנגן את המוזיקה הזאת". אל מדיוני שנפטר בגיל תשעים וחמש, הוא היה פסנתרן עילוי וחלוץ מוזיקלי: אחד הראשונים ששילבו, כבר באמצע המאה ה–20, מוזיקה צפון־אפריקאית עם מוזיקה לטינית ואפרו־אמריקאית. ראי, רומבה, טנגו, ג'ז, בוגי־ווגי — תמהיל שמזוהה עם אל מדיוני, הפסנתרן היהודי־אלג'יראי שחי בישראל בשנותיו האחרונות. מהבחינה הזאת מותו של אל מדיוני הוא אכן סופה של תקופה. בישראל שיתף פעולה עם אמנים רבים, בהם עמיר בניון, דויד ברוזה וטיפקס. בשנת 2007 זכה בפרס BBC למוזיקת עולם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|