"היום ה-16 ללחימה והנה אני.

ילד בן 21 שנסע לחגוג יום הולדת במקום שהוא הכי אוהב והכי בטוח בו בעולם, הרחבה.

יש משפט שאומר ״זר לא יבין זאת״ וזה המשפט שמתאר את סצנת הטראנס בצורה הכי טובה שיש, זר לא יבין זאת.

הריגוש במוזיקה, זה שכל צליל קטן יכול להפוך לך את הלב ולמלא אותו.

האנשים היפים, האהבת חינם שיש בין כולם זה שכל אדם יעזור לכל אדם וכולם אחד בשביל השני.

הכיף להשתחרר ולהוציא את כל האנרגיה שלך שאתה מוקף בסביבה שאתה הכי אוהב זה טראנס בשבילי.

6.10 השעה 22:00 בלילה ואני יוצא לאסוף שתי חברות טובות שנצא לדרך ונגיע לפסטיבל שכל כך חיכינו לו, פסטיבל הנובה.

7.10 בשעה 00:30 אנחנו מגיעים למסיבה, הייתי בהמון מסיבות בחיי ואני אומר את זה בצורה חד משמעית.

זאת המסיבה הכי טובה שהייתי בה ובמיוחד בגלל דבר אחד שהוא הכי מיוחד, האנשים.

לכל מקום שהסתכלתי נתקלתי בקהל הכי יפה וטהור שיש לסצנה הזאת להציע.

כל כך שמחתי והתרגשתי מהיום הזה ורציתי להנות ממנו במקסימום, בכל זאת ב8.10 אני כבר הופך לילד גדול בן 21.

היו לי שם שש שעות קסומות, עם החברים מהבית, החברים לרחבה שראיתי, כל המוזיקה הטובה והתפאורה היפה שהרכיבו תמונה מושלמת.

ואז בשעה 6:30 בבוקר הכול התחיל, תוך כדי שאנחנו רוקדים ברחבה חברה קרובה אומרת לי להסתכל לשמיים שהיא רואה יירוטים.

חשבתי בהתחלה שמדובר במשהו שיגרתי אבל אמרתי לעצמי טוב אנחנו באזור העוטף אין פה מרחב מוגן אני עם חברה אחרת שממש חרדה לטילים ואזעקות וכדאי לנו ללכת הביתה.

המסיבה עדיין דופקת כולם נהנים ותוך כדי שאנחנו מתקדמים לאוהל שלנו לקפל את כל הציוד שהבאנו אנחנו רואים בדרך חברים ואנשים שאנחנו גם מספרים להם שיש טילים בשמיים.

אחרי בערך 5 דק כיבו את המוזיקה והתחילו להתריע על צבע אדום ושיש לפנות את המתחם.

כל הקהל היה בפאניקה והתחילו לרוץ לדברים שלהם לקפל הכול וללכת.

אנחנו בשלב הזה קיפלנו יחסית מהר והלכנו לחפש את הרכב, תוך כדי שאנחנו מחפשים את הרכב בין כל הבלגאן שם הבומים לא מפסיקים ורק ממשיכים.

עוד ועוד טילים שיורים אלינו ואני כבר מתחיל להבין שלא מדובר במשהו שגרתי.

היה שם הרבה פאניקה ובלגאן והצלחנו למצוא את הרכב רק אחרי בערך 10 דק (למזלי זה אחד הדברים שהצילו אותי בדיעבד).

עלינו לרכב והתחלנו לנסוע לבית, בהגעה שלנו לכביש עמדה ניידת שאמרה לנו לא לנסוע מכיוון שדרות (אנחנו חשבנו שאולי נפל טיל או משהו עכשיו אנחנו יודעים שהמציאות הייתה אחרת).

התחלנו לנסוע צפונה, אחרי קילומטר בערך כל הרכבים מולי פשוט שברו את ההגה 180 מעלות ונסעו דרומה.

פתחתי חלון וצעקתי להם מה קרה ואז הגיע הבשורה, "מחבלים, מחבלים תברחו!".

שברתי מהר את ההגה והתחלתי לנסוע דרומה, כרגע לא יודע לאן אבל קודם כל לברוח.

כל זה ויש לנו בומים מטורפים מעל הראש בלי הפסקה ואז התחלנו לשמוע צרורות של יריות.

אחרי שנסענו דרומה פתאום הסיטואציה חזרה על עצמה.

רכבים שוברים את ההגה אני שואל מה קרה וגם מהם אני מקבל תשובה שמגיעים מחבלים ואז אני מבין.

גידרו אותנו משני הכיוונים ואנחנו נעולים.

תוך כדי ניסיון להבין מה לעשות אנחנו רואים שני אנשים מפונים, הראשונה בחורה שירו לה בשתי הרגליים ואחריה שוטר שכל הפרצוף שלו היה דם.

צריך להבין שהכביש הזה זה כביש עם שני נתיבים שבשלב הזה היה כאוס מוחלט ברמה שיש חמישה רכבים שמפוזרים לכל כיוון נסיעה והגעתי למצב שאני חסום מלפנים, מאחור, משמאל, מימין ואין לי דרך להתקדם לשום מקום.

שתי החברות שבאו איתי שכבו מאחורה במושב האחורי ואמרתי להן שאני שניה יוצא החוצה להבין מה קורה ואני חוזר שלא ילכו לשום מקום.

יצאתי מהרכב וראיתי מישהו רץ מכיוון הכביש הדרומי.

שאלתי אותו מה קרה והוא אמר לי שיש מחבלים שמתקדמים לכיווננו.

תוך כדי שאני מדבר איתו ראיתי גל של אנשים רצים מכיוון דרום ואז ראיתי אותו.

אחד המחבלים מתקדם ברגל עם קלאצ' לכיווננו.

רצתי לרכב ובהחלטה של רגע אחד החלטתי להשאיר הכול מאחור כיביתי אותו ואמרתי לשתי החברות שהיו איתי שאנחנו חייבים לעוף מכאן עכשיו.

שתיהן לא רצו הן פחדו לצאת החוצה אבל צעקתי עליהן שאנחנו חייבים לברוח מכאן ולמזלי הן לא התווכחו שוב.

יצאנו מהרכב והתחלנו לרוץ לכיוון שדה פתוח שהיה ממול המסיבה (בשלב הזה היו עוד קצת אנשים שרצו לכיוון ההוא ועוד כמות של אנשים שהתחבאו בהמון מקומות שהיו באזור, מיגוניות שיחים וכו').

תוך כדי שאנחנו רצים בשדה אחת החברות אמרה שאולי כדאי לנו לנסות לתפוס רכב שהצליח לרדת לשטח ונעלה איתו וככה עשינו.

הגיע רכב והתחננו לנהג שיעלה אותנו איתם.

בהתחלה הוא אמר שהוא לא יכול כי אין לו מקום (אנחנו היינו שלושה והם היו כבר ארבעה ברכב)

אבל בסוף הסכים לעלות אותנו שנידחף ואיך שבאנו לעלות שמענו צפירה.

הסתובבנו וראינו חבר אחר שהצליח לרדת עם הרכב שלו לשטח.

אמרנו לאנשים שעצרנו תודה ורצנו לרכב של חבר שלנו.

התחלנו לנסוע בשטח לנסות למצוא איזו שהיא יציאה לכביש שנוכל לברוח.

נוסעים בשטח ואין מוצא.

מנסים שביל אחר ואין מוצא.

בשלב הזה עוד רכבים שהיו איתנו ויתרו כיבו את הרכב באמצע השטח והתחילו לרוץ שם.

אנחנו החלטנו לא לוותר וחיפשנו שוב ושוב עד שסוף סוף ראיתי מרחוק כביש.

החלטנו לא לוותר אני והחבר ניסינו לשמור על קור רוח ולא להיכנס לפאניקה וזה עבד לנו, הגענו לכביש של אורים.

שהגענו לאורים כבר ידענו מה יש בשדרות ומה קורה והבנו שאסור לנו לנסוע משם אז כיוונתי ווייז לבאר שבע

ומבאר שבע עלינו על כביש 6.

עשינו את כל הסיבוב להגיע מהכניסה הצפונית של אשדוד, ובסוף עשינו את זה הגענו הביתה.

שלוש שעות של טירוף שלא הצלחנו להבין בכלל מה קורה סביבנו ומה עברנו.

לא הצלחנו להבין את גודל האירוע ומה קרה שם ולהגיד את האמת, אני עדיין לא מצליח.

אני עדיין לא מצליח לעכל את הכול.

אני עדיין שומע סיפורים, על ההוא שברח, על החבר שנרצח, על החבר של החבר שנחטף ולא מצליח להבין מה קרה שם.

ולא מספיק הסביבה הקרובה, כל בן אדם שמתראיין, שמפרסמים תמונה שלו.

״נעדר״, ״נרצח״, ״נחטף״ ואני רואה ולא מאמין שכל אחד מהם אני זוכר מהרחבה.

עם ההיא רקדתי שם, עם ההוא דיברתי כאן ואני נשאר בהלם.

אבל הנה אני שבועיים וחצי אחרי, לא מצליח לישון, לא מצליח לאכול ובגדול לא מצליח לנהל אורח חיים תקין.

כאילו הראש לא מבין את גודל המאורע, אבל הגוף כן.

ואני בן אדם שקשה לו לשתף מה באמת עובר עליו, מה הוא מרגיש, עם זה שבכל השבועיים וחצי האחרונים שכל בן אדם ששאל אותי את השאלה איך אתה אני עניתי ״אני בסדר יהיה בסדר״.

אבל הרגשתי שאני צריך לבוא, לפרוק ולשתף בכל מה שקרה שם כדי שיזכרו את זה.

בסוף אני נשארתי לספר אבל לצערי כל כך הרבה אנשים מדהימים לא חזרו הביתה מהיום השחור הזה.

ומעכשיו כל שנה לפני שיגיע היום שאמור להיות היום הכי מאושר בחיי יגיע היום הכי שחור בחיי.

ושמעתי הרבה אנשים שלא מהסצנה שאמרו לי ״זהו נגמרו המסיבות״ ועל כל אחד מהם הסתכלתי, חייכתי ואמרתי ״המחבלים האלה לא יגרמו לי להפסיק לשמוח״ וככה זה יהיה.

נמשיך לרקוד ונמשיך להנות גם בשביל אותם נשמות שנזכה לרקוד איתם למעלה.

אני אסיים את הפוסט הזה במשפט קצת אופטימי, אתפלל בשביל כולנו שיגיעו ימים טובים יותר, רגועים יותר ושלווים יותר.

שנוכל להמשיך לשמוח ולהנות מהחיים.

ולכל המשפחות של הנרצחים, הנעדרים, החטופים, אני שולח לכם את כל החיזוקים והאהבה שיש שבעולם.

כואב את כאבכם ומאחל לכם מכל הלב שיהיה לכם רק טוב.

תודה לכל מי שקרא עד עכשיו, זה היה הסיפור שלי".