באשדוד של יום שישי היה נוהל קבוע - בשעה 18:00 סרט ערבית, לאחר מכן ארוחת שישי המסורתית ורק לאחר מכן יוצאים לבלות.

חיי הלילה בברים של שנות ה60 וה70 בארץ היו מבוססים על 2 סצנות - האחת מחתרתית - מקומות שהיו סוג של "חאמרות", "טברנות", "מועבטים" בזיקה ים תיכונית /צפון אפריקאית בדגש על מרוקו וכמובן בסגנון היווני השמח והקצבי בטברנות. אלו פעלו בעיקר ביפו /רמלה /חיפה/ירושלים ומשם הגיעו גם לאשדוד. השנייה - המסחרית והמודרנית

חאפלות ממרוקו , טברנות מיוון ומועבטים מבולגריה 

חשבתם שהמועבט שייך למזרחיים, אז תחשבו שוב - ה"מועבט" הוא חפלה בולגרית והגיע לכאן עם עולי בולגריה ליפו. הקהל היה חלק מהקצב הצבע והחוויה במקום.

המוזיקה הייתה אגן ים תיכונית, בזיקה למקצבים ממדינות הבלקן, אגן הים התיכון וצפון אפריקה ובעיקרה הייתה מנוגנת בלייב (נגנים זמרים/ות ), הרבה אלכוהול, על האש ודגים מטוגנים, ריקודים והרבה חברותה ומצב רוח טוב.

המעובטים הבולגרים היו מתחילים בימי שישי, בעיקר משעות הצוהריים עד השעות הקטנות של הלילה.

באשדוד, שהתבססה על עולים ממרוקו בעיקר, החפלות החלו כשקומפלקס חוף מי עמי נפתח. החפלות שהיו מאוד פופולריות, נמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה.

הקולינריה הייתה סביב הגריל ( הטחול היה המנה הכי מבוקשת ) והדגים המטוגנים ...וכמובן האלכוהול.

מי עמי - מרכז הבילוי של אשדוד בשנות ה70-80:

הקומפלקס במרכז מי עמי (היכו שנמצאים היום הקצביה של ג'וליה ובקצה השני המסעדה תאילנדית, רונג'אן), ריכז את רוב חיי הלילה של אשדוד בשנות ה70 עד שנות השמונים.

המתחם כלל באותן השנים - בית מלון, דיסקוטקים, אולמות שמחה, בתי קפה, ברים ומסעדות, חפלות, את קולנוע אשדוד, שנבנה בסגנון ארט דקו וכמובן את חוף מי עמי שהיה חוף הים הכי הומה בעיר.

אשדוד הייתה מעצמת בילוי (יחסית) וקומפלקס מי-עמי, היה סוג של נמל ת''א (של היום) באתן שנים.

מרכזון רובע א' שהיה חדש וחדשני לאותה התקופה, היה פעיל מאוד בבתי קפה אך פחות בחיי הלילה שלו.

"מועדון הלידו " - מישל ויהודה בן שושן

לאחר מי עמי, המקום שתפס הכי חזק, היה מועדון הלידו שהוקם על ידי אנשי העסקים וחיי הלילה של אז - מישל ויהודה בן שושן, שבהמשך פתחו עוד מספר מקומות חזקים בתחום הבילוי והמסעדנות וכמובן את קולנוע אשדוד. המקום היה כל כך חזק ומושרש, עד כדי כך שעד היום, כול רצועת החוף הזו נקראת "חוף לידו". 

בשנת 63' נפתח מועדון KILT ברובע א', שם היו מבלים הצעירים כל שישי בערב ומוצ"ש. הם היו נפגשים בקולנוע דגון (יזכה להרחבה בכתבה הנוסטלגית הבאה) ומשם הולכים למועדון - רוקדים רוק, סלואו, פסדובלה, צ'ה צ'ה צ'ה. אופציה נוספת הייתה בית הקפה סאן רמו ברובע ב' (גם עליו נרחיב בכתבה שתצא על בתי הקפה באשדוד של אותה התקופה).

אנשי החפלות

אליהו בן שמעון ז''ל ("ללו בלעדרה")

היה דמות מאוד מוכרת ואהובה בעיר (סוג של "קזבלן"). הוא היה עובד נמל למחייתו ואיש נמוך קומה אבל חזק וקשוח עם לב גדול שתמיד שמח לעזור למי שביקש את עזרתו בכול דבר ועניין.

בשנות ה60 וה70 היה ללו נוסע לבלות בחפלות מקצועיות ביפו , ושם למד את רזי המקצוע שכללו היכרות אישית עם בעלי החאמרות, מארגני ומארחי החפלות ועם הנגנים והזמרים הכי טובים של החפלות בארץ כמו ג'וגו' מוסה הכנר מס 1 בארץ בזמנו, ריימונד אבקסיס, הזמרת המובילה של תרבות החפלות בארץ ואמא של השחקנית יעל אבקסיס, עיידה ניסים הזמרת, פטיט ארמו וסילביה (אבא של הזמר קובי פרץ) ועוד רבים וטובים.

בשנת 1972, ללו הפיק את הבר מצווה של בנו הבכור בבר באולמי לחיים. לאירוע הגיעו יותר מ1000 אורחים מאשדוד ומכול הארץ ונהנו מהופעה חיות של כול כוכבי החפלות של. החאפלה הזאת זכורה עד היום  למי שהוזמן ותיזכר כאחת החזקות ביותר.

עם פתיחת המסעדות והברים בקומפלקס מי עמי, התחיל ללו להפיק בעצמו חפלות מקצועיות בעיקר "באקפולקו" שהיה בר מסעדה בבעלותו של איש העסקים וחיי הלילה איציק פחימה ז''ל (עליו נרחיב בהמשך). עבור  ללו, החאפלות המאורגנות היו רק המשך טבעי לאירוח בבית ולשמחה שהוא דאג שתהיה סביבו תמיד.

ניסים ואליהו במברה

כמו ללו בלעדרה, גם הם היו אנשי חפלות מקצועיים, גריל-מנים אלופים וגם בשלנים רציניים, כשהם מפוצצים בכריזמה. הם יזכרו בהיסטוריה (שאנו כותבים אותה כעת) כאנשי החפלות הראשונים באשדוד.

קבלות השבת באשדוד, של ה40 שנים האחרונות, מבוססות במידה רבה על אותה תשתית שנבנתה בחפלות של שנות ה70 וה80 על ידי ללו בלעדרה האחים במברה ואחרים.

סעדיה קריטי ושלמה

בסוף שנות ה60 היגרו לאשדוד שני יזמים צעירים מכרם התימנים בת''א - לאחד קראו סעדיה קריטי ולשני שלמה. הם הגיעו לעיר בעקבות התנופה שהביאה בניית הנמל החדש לעיר החדשה.

ותיקי העיר זוכרים היטב את הקפה של סעדיה קריטי ז"ל, בירידה לגן אלישבע. המקום היה מוקד לכל חובבי הספורט ובעיקר את אהבתו של סעדיה לקבוצת הפועל אשדוד. המקום שהיה בנקודה מאוד אסטרטגית, תפס חזק.

אבל קודם לכן, חברו, שלמה, זיהה צורך של עובדי הנמל, לעבור מהגדה הדרומית (בה הוקמו השכונות הראשונות) אל הצפונית בה הוקמו הנמל ואזורי התעשיה הכבדה ( עדיין לא נבנה הגשר ).

לשלמה היה רעיון לבנות מעיין פלטפורמה צפה/ רב סודה כמעבר לפועלי העיר בדרכם לעבודה. ביום המקום שימש כ"גשר" בין הגדות ובלילה נהפך לבר שבו בילו בעיקר ימאים ומקומיים.

השם שיצא למקום היה שנוי במחלוקת ונודע כסוג של מקום שמושך אליו יצאניות וגם מקומיים שנגדיר אותם כאנשי אגרוף כאלה שחיפשו את הקרבה אל הימאים ( קומבינות היו כבר אז ) וגם משחקי קלפים שנערכו במקום (שיחקו בעיקר "קאני" משחק קלפים מרוקאי/ספרדי.
המקום משך אנשים צבעוניים ולא היה חסר בו אקשן - מקטטות אגרוף חצי מקצועיות של ה"עבדיית" המקומיים והזרים שבאו לבקר, ועד למפגשים חברתיים על כול המשתמע מכך.

התפריט במקום התבסס על "כימיה" ( מאזטים ) על האש ...ודגים מטוגנים , חשוב לציין שבתקופה הזו בעלי המקומות היו גם ה"שריפים" של המקומות והם אלה שדאגו לסדר ומשמעת במקום בעצמם, הם היו חייבים להיות אנשים חזקים שזוכים לכבוד מקרב המבלים, לא הייתה ברירה אחרת.

באמצע שנות ה70 המקום עבר לרחוב הראשונים, בצמוד לכיבוי אש ועבד עד תחילת שנות ה80 , והפך למקום שנקרא - "פורטוריקו".

"אקפולקו " – איציק פחימה ושו''ת .

נפתח באמצע שנות ה70 בקומפלקס מי עמי ע''י איש העסקים איציק פחימה ז''ל. המקום היה שילוב של בר מסעדה והיה בעצם לסוג של "טברנה" יוונית. המקום גם הפיק חפלות מרוקאיות והיה הראשון להכניס את הסצנה היוונית כחלק מהחוויה המוזיקלית תרבותית במקום. הקולינריה במקום התבססה בעיקר על דגים ועל האש. המקום עבד מס שנים והיה אחד המובילים בעיר ובאזור. איציק שאותו הכרתי אישית ואהבתי מאוד היה בן אדם משכמו ומעלה, אדם מרשים עם נוכחות חזקה ובאותה מידה עדין צנוע תרבותי מאוד ומסביר פנים.

הפרויקט הבא של איציק היה בר החוף "לאס וגאס" בחוף לידו שנפתח בסוף שנות ה70. (בתחילת שנות ה90 משפחת פחימה איציק ז''ל וויקי אשתו שתבדל לחיים ארוכים והילדים עברה למיאמי פלורידה ואחר כך להוואי בארצות הברית). איציק היה גם שותף במועדון הסנוקר הראשון בעיר ביחד עם מבורך חסן ז''ל, על כך נרחיב בכתבה האחרונה בסדרה (אולמות ביליארד וסנוקר נוסטלגיים) .

" לה רנסנס " – בר מסעדה בסגנון אגן ים תיכון 

אלברט ביטון ז''ל ( ברהם נסים ) פתח את לרנסנס בסוף שנות ה80.  המקום הזכיר בר קטן בעיירת חוף קטנה בספרד או איטליה. המיקום כמובן, בקומפלקס חוף מי עמי (היכן שהיום קצביית ג'וליה ).
העיצוב כלל בר גדול, פוסטרים ממוסגרים מספרד ( מלחמות שוורים וכ') תאורה מעוממת ומוזיקה - יוונית , צרפתית , ספרדית ,ערבית קלאסית.
בתפריט: דגים טריים, על האש ומזטים, היו כמובן שם המשחק.

אלברט ביטון או בשם הכינוי שלו בפי חבריו הקרובים עוד ממרוקו "ברהם נסים", היה נחשב לאחד הגברים החזקים והקשוחים בעיר והסביבה, וכמו הרבה מחבריו הקשוחים לאותה תקופה, הוא היה ג'נטלמן כך מספרים... רוב הלקוחות של לה רנסנס היו בעצם חברים של אלברט וחלק חשוב מחוויית הבילוי שלהם במקום היה הזמן שאלברט הקדיש ללקוחות שלו כשישב איתם שוחח עימם ואירח אותם באופן אישי  .

" פופ לידה " -  קפה ובר מסעדה בבעלות משפחת סויסה ונוהל על ידי אברהם טולדנו 

פרטים נוספים לא הצלחנו להשיג על פופ לידה אך תזכרו אותנו שהמקום היה אייקון תרבותי שעבד מהבוקר עד שעות הלילה.

לסיכום:

40-50 שנה אחרי שהסצנה ה"מחתרתית" של החמארות והטברנות שהביאו מוזיקה ממרוקו, יוון, בולגריה, מצריים ועוד עם הרכבים חיים שכללו זמרים ונגנים, הסצנה המחתרתית נהפכה להיות בשנות ה2000 למיינסטרים של תעשיית המוזיקה וההופעות בארץ, תחת ההגדרה של פופ ים תיכוני ( מזרחית ) עם אומנים כמו שלומי שבת, אייל גולן, עומר אדם, שרית חדד, קובי פרץ ועוד רבים וטובים שממלאים הופעות ענק של עשרות אלפים.
תמיד תזכרו ותזכירו - שהאבולוציה של התעשייה הים תיכונית, החלה עם התשתיות הראשונות של שנות ה60-70-80.

-

בכתבה הבאה נתמקד על תעשיית בתי הקפה והמסעדות באשדוד משנות ה70 עד סוף שנות ה90 , מקווים שהיה לכם מעניין ומהנה להיזכר גם בפרק הזה של ההיסטוריה של חיי הלילה באשדוד ".

שלכם באחווה אשדודית, משה אלהרר