לקראת המעבר לב"ש: ראיון עם חברי קיבוץ נירים על הטראומה הקשה שחוו
22.11.23 / 13:34
תושבי קיבוץ נירים שפונו לאילת החליטו לאחרונה על המעבר של קהילתם לב"ש. פנינו אל שתיים מחברות הקיבוץ בכדי לשמוע מהן על התחושות לקראת המעבר הצפוי וכיצד עוברת עליהן התקופה הנוכחית בה נכפה עליהן ועל משפחתן להיות פליטים בארצם
קיבוץ נירים שבעוטף עזה היה אחד מן הקיבוצים שחוו את מתקפת השביעי באוקטובר בצורה עוצמתית במיוחד, כאשר עשרות מחבלים חדרו אל שטח הקיבוץ והחלו במתקפה ברוטאלית על הקיבוץ שבמסגרתה ירו וזרקו רימונים על בתי התושבים. במהלך אותה מתקפה אכזרית נרצחו חמישה מחברי הקיבוץ ונחטפו חמישה אחרים כשהרס רב נגרם לבתי התושבים במקום.
לאחר אותה מתקפה, הועברו רוב תושבי הקיבוץ המונה כ-400 תושבים לאילת כאשר לאחרונה פורסם כי תושבי הקיבוץ צפויים לעבור למגורים זמניים בב"ש, כאשר תהליך המעבר צפוי להתחיל כבר בתחילת השנה הקרובה.
על פי התכנון, תושבי הקיבוץ צפויים לאכלס ארבעה ביניינים בב"ש לתקופה של כמה חודשים. הגעתם הצפוייה של בני הקיבוץ מתווספת להגעתם של למעלה מאלף תושבים מהנגב המערבי שכבר בחרו בעיר ב"ש כפתרון מגורים זמני.
דגנית סרלין וענת מרלא, שתיים מחברות הקיבוץ עתידות כמו רוב חברי הקיבוץ, לעבור לב"ש ביחד עם משפחתן. דגנית וענת מתגוררת כעת במלון באילת, דגנית, ביחד עם בעלה ערן, בתה הבכורה בת ה-12 ובנה בן ה-9 וענת ביחד עם בן זוגה ושני ילדיה. שוחחנו עימן על המעבר הצפוי ועל התקופה הלא פשוטה שעוברת עליהן ועל משפחתן מאז נעקרו מבתיהן.
ראשית איך עוברת עליכן התקופה הלא פשוטה מאז נאלצתן לעזוב את ביתיכן?
דגנית: "אנחנו שוהים במלון שבאילת כבר חודש וחצי. זו תקופה מאוד מבלבלת ומאתגרת, אך יחד עם זאת ישנה מעטפת מאוד חזקה של הקהילה שלנו שנורא מקלה על המצב, גם בנושא החינוך וגם בכל הקשור למתן טיפולים רגשיים שנורא עוזרים".
"למעשה, כבר מהיום הראשון הקהילה עוטפת את הילדים במתן מסגרת של פעילויות בשגרה. מלבד זאת בכל הקשור ללימודים, ילדי בית הספר היסודי בכיתות א'-ו' לומדים ביוטבתה וילדי התיכון לומדים כעת בבית ספר שהקימו".
"בימים הראשונים שלנו כאן קיבלנו כל מה שהיינו צריכים לרבות חיתולים, אוכל לתינוקות, שמפו ובגדים. מעבר לכך קיבלנו ואנו עדיין מקבלים כמות רבה של תרומות ועל כך אנו מודים מאוד".
ענת: "אנו מקבלים מענה מדהים, עוטף ומחבק במלון שבו אנו חיים. מארחים אותנו בנדיבות במלון ודואגים לנו לשלוש ארוחות ביום. בעבור כל המפונים שבאילת נערכו מבצעים של תרומות וגיוס ציוד, משחקים וצעצועים, בגדים וכל מה שאפילו לא זכרתי שחסר לנו. היום כבר לא חסר שום דבר לאף אחד ברמה החומרית".
"מלבד זאת הצלחנו לבסס כאן מערכת קהילתית מאוד טובה ויציבה, גם מסגרות חינוכיות לילדים, גם פעילויות לילדים, גם מענים רגשיים, כאשר בנוסף המועצה שלנו פתחה כאן בקמפוס אילת, שהיא שלוחה של אוניברסיטת בן גוריון, מסגרת חינוכית לילדי חטיבות הביניים והתיכון שפועלת שלושה ימים בשבוע".
"ועדיין המרחק מנירים נורא מאתגר אותנו כקהילה, וגם המרחק ממקומות העבודה שאנו חשים צורך אמיתי לחזור אליהם. מלבד זאת החיים במלון מאוד שוחקים: צפיפות, היעדר פרטיות, משפחות עם ילדים החולקות חדר יחיד. חשוב לזכור כי אנשים בסופו של דבר רוצים את הפרטיות שלהם".
מדוע תושבים בקיבוץ נירים בחרו לעבור לגור דווקא בבאר שבע?
דגנית : "כשאנו מסתכלים על הקהילה ועל צרכיה הבנו שהאופציה של ב"ש היא הכי נכונה לנו כקהילה. ב"ש נותנת לנו את האופציה לשכן במקום אחד את כל המשפחות עם הילדים. מלבד זאת בב"ש נוכל לקבל פתרונות חינוכיים שהם טובים עברונו כקהילה, כאשר ילדי הקיבוץ ימשיכו ללמוד בחינוך קיבוצי ובסביבה כפרית כמו שהם רגילים מהקיבוץ, כאשר ילדים בגילאי היסודי אמורים ללמוד בקיבוץ חצרים וילדים הלומדים בתיכון צפויים ללמוד בבית הספר "מבואות הנגב" שבקיבוץ שובל".
"כחלק מהדברים אליהם הם רגילים, יוכלו ילדי הקיבוץ להמשיך ולקיים מפגשים חברתיים ופעילויות חינוכיות הכוללים תרומה לקהילה, גם לאחר שעות הלימודים, מה שמכונה בפי בני הקיבוץ "מרכזונים"- מערכות חינוכיות של חינוך חברתי שפועלות לאורך כל השנה ומהוות עוגן לנו כקהילה. מלבד זאת נוכל לקיים מפגשים של הקהילה במקום מרכזי באותה העיר".
"חשוב לציין כי הפתרון בב"ש יאפשר לנו מגורים עצמאיים לכל משק בית וזה מאוד משמעותי עבורנו. לבשל, לחתוך סלט, לאכול ארוחת ערב בבית שהוא רק שלנו אלו דברים מאוד חשובים עבורנו. מה שהכי חסר לנו כרגע באילת הוא "התא המשפחתי", שכן באילת יש המון גירויים וחברים והכל נורא המוני ולכן חשוב לנו לשמור על המקום המשפחתי שהוא רק שלנו: ארוחת ערב משפחתית והפעילויות המשותפות שהן רק שלנו וזה מבחינתו הבסיס שצריך לבנות מחדש שקצת הלך לאיבוד. המעבר לב"ש הוא השלב הראשון בתהליך החזרה הביתה מהבחינה הזו".
ענת: "ב"ש נותנת לנו את המענה הקהילתי המשולב. ראשית היה חשוב לנו להיות קרובים לנירים מבחינה גיאוגרפית ולהישאר במרחב של הנגב שכן אנשים נעים בין הקהילה המפונה לקיבוץ וחשוב לנו לעבוד בחקלאות, לשקם, לבנות מחדש ולתחזק את הקיבוץ".
"פרמטר נוסף שהשפיע על ההחלטה שלנו הוא מציאת מקום שיתאים לצרכיהן של כלל קבוצות הגיל בקהילה שלנו שלכל אחת צרכים אחרים: יש לנו גם משפחות עם ילדים, אוכלוסייה מבוגרת וצעירים וכולם צרכים שונים ומגוונים. ב"ש בגלל המגוון המאוד גדול של השירותים והפעילויות שלה תצליח לתת מענה לדברים הללו".
בתחילת המתקפה על הקיבוץ, נשמעו מספר אזעקות צבע אדום ונדמה היה כי מדובר על עוד מטח רקטות שיגרתי, אך במהרה החלו להבין חברי הקיבוץ כי מדובר על אירוע חריג במיוחד כאשר הגיעו דיווחים מפי תושבים על ירי וזריקת רימונים לעבר בתי התושבים. בעוד הצבא בושש מלהגיע מצאו עצמם חברי הקיבוץ כמעט לבדם אל מול עשרות מחבלים שניסו לפרוץ לבתיהם.
היכן הייתן באותם רגעים דרמטיים?
דגנית: "בממ"ד עם משפחתי. התעוררנו כמו כולם ב-6:30 למטחי רקטות בלתי פוסקים ורצנו כהרגלנו לממ"ד עם הילדים והכלבה. למרות שמטח הרקטות היה עוצמתי מהרגיל, אנו די מורגלים בסיטואציות מעין אלה והיינו בטוחים שתוך כמה דקות הסיפור ייגמר ונשוב לשגרה".
"אך די מהר התחלנו לשמוע יריות של נשק קל, שנשמעו בתחילה כאילו הגיעו מרחוק ולאחר מכן היה נדמה כי קולות הירי הולכים ומתגברים ומגיעים ממקום הסמוך אלינו".
"מהוואטסאפ הקיבוצי הבנו כי תושבים אחרים בנירים שומעים דיבורים בערבית, שומעים ירי וכי הצבא לא פה. כל הדבר הזה נמשך שעות רבות במהלכן פורסמו המון הודעות של חברים שזועקים לעזרה ומדווחים שמחבלים חדרו לביתם, מנסים לפתוח דלתות או שמציתים ויורים".
ענת: "גם אני, בן זוגי, שני ילדיי והכלבה היינו בבית באותו הבוקר וגם אנחנו כמו כולם התעוררנו מאזעקות הצבע האדום והירי. כמובן שמיד רצנו לממ"ד".
"עברו עלינו שעות ארוכות קשות ומפחידות בממ"ד במהלכן העלו המחבלים חלק מן הבתים באש, זרקו רימונים וירו RPG. כל האירוע נמשך מ-6:30 עד 13:30, עד שנכנסו כוחות צבא לקיבוץ בפעם הראשונה. כיתת הכוננות שלנו נלחמה בהם בגבורה עד כמה שהיא יכלה וב- 13:30 הגיעו חיילים לקיבוץ וחברו לכיתת הכוננות ומשם האירוע למעשה הסתיים".
"לבית שלנו אמנם לא נכנסו וביתנו נותר ללא פגע, אך לבית של השכנה שלנו כן חדרו מחבלים. השכנה שהתה יחד עם ילדיה בממ"ד לשם הם לא הצליחו להיכנס למרבה המזל, אך את ביתה חירבו לחלוטין".
כיצד התנהלתם באותם רגעים עת הקיבוץ היה תחת מתקפה?
דגנית: "ניסינו לשמור על קור רוח מול הילדים ולתווך להם שיש אירוע לא ברור, שגם אנו לא יודעים מה קורה ואנחנו כעת בטוחים בממ"ד וברגע שיהיה לנו מידע נוסף נעדכן אותם. הם מצידם שאלו כל הזמן איפה הצבא".
"לא שיתפנו את הילדים בפרטים מתוך הוואטסאפ הקיבוצי שממנו עלה כי נכנסים מחבלים לבתים ולדעתי הילדים לא חשו כי אנחנו בסכנה מיידית, וזאת למרות שהם ראו את בעלי ערן יוצא לרגע בכדי להביא סכין גדולה ולמרות שבשלב מסוים הבנו שהמחבלים נמצאים ליד השכנים שלידינו בעודנו מחזיקים את הדלת במטרה למנוע מהם להיכנס".
"למזלנו המחבלים לא נכנסו אלינו הביתה בסופו של דבר. כל האירוע נמשך שעות. לכוחות הצבא שהגיעו בשעות הצהריים המאוחרות לקח מספר שעות לבצע טיהורים בבתים במהלכן הגיעו הכוחות ודיברו איתנו מעבר לדלת ורק לאחר מספר שעות נוספות עדכנו אותנו שמתחילים לחלץ אנשים, כאשר רק בסביבות השעה 18:00 חילצו אותנו למקום מרכזי בקיבוץ".
ענת: "כיבינו את המזגן ואת האור. בן זוגי סגר את כל התריסים החשמליים בבית בכדי שיראה כאילו אנחנו לא בבית. שמרנו על שקט, בעוד בן זוגי החזיק את דלת הממ"ד רצוף במשך 7-8 שעות. אמרנו לילדים שצריך להיות בשקט וללחוש והתפללנו שלא יגיעו אלינו הביתה".
"התחלתי להריץ תסריטים בראש של אם יכנסו אלינו הביתה ואיך אגונן על הילדים ואהפוך עליהם המזרון בכדי להסתירם. הדברים שרצים לך בראש באותם הרגעים הם בלתי נתפסים ואף אחד לא מדמיין את עצמו בסיטואציה כזו שכאילו נלקחה מסרט אימה".
"נקודת האור היחידה בכל האירוע הזה היא ששני ילדיי המתבגרים נרדמו במלך שהותנו בממ"ד ורוב הזמן הם פשוט ישנו, כך שלפחות נחסך מהם לחוות את החוויה הנוראית הזאת".
במסגרת המתקפה האכזרית על נירים נרצחו חמישה מבני הקיבוץ: אב וביתו: דורון ומור מאיר, רועי פוקולוול שאחיו ואימו נחטפו, גדעון בבאני ואורן אלפסי שהתאחרו בקיבוץ בסופה"ש. חמישה אנשים נוספים נחטפו: חנה פרי ובנה נדב פופלוול, נגב ורימון בוכשטב, זוג נשוי מהקיבוץ ונורלין אגוג'ו שהייתה בת זוגו של גדעון בבאני שנרצח.
האם הכרתן את החטופים והנרצחים אישית?
דגנית: "בקהילה שלנו כולם מכירים את כולם ומדובר על אנשים מנוף ילדותי. הבחור הצעיר שנרצח, רועי, הוא אח של איילת שהיא חברת ילדות מאוד טובה שלי. גם את מור שנרצחה ביחד עם אביה דורון הכרתי מקרוב. היא עבדה איתי המון שנים בחינוך ובמועדון והיא הייתה נערה מקסימה".
ענת: "אנו קיבוץ בו כולם מכירים את כולם ויש מעגלי ידידות, משפחה ועבודה. דורון ומור מאיר שנרצחו בתוך ביתם גרו לא רחוק מאיתנו. חנה שנחטפה היא אישה מבוגרת ולא בריאה ורק לדמיין אותה בשבי זה קורע לב".
למה אתם הכי מתגעגעות בקיבוץ?
דגנית: " לנירים. לבית שלי, למדשאות, לציפורים, לשדות ולשקט. למזלנו הדברים הכי יקרים לי בעולם, בעלי ילדיי ומשפחתי הגרעינית שאיתי: אימי, אחותי, אחייניי כולנו ניצלנו".
ענת: "הביתה. לשבת על המרפסת שלי שמוקפת בגינה, שם אני נורא אוהבת לעבוד. כאשר אני יושבת שם כל מי שעובר עוצר לומר שלום וזה תחושה נורא כיפית שנורא חסרה לי. מעבר לכך אני נורא מתגעגעת לטייל בשדות עם הכלבה".
"אבל אנו נחזור, ואני כולי תקווה שזה יקרה בתום שנת הלימודים. ועדיין ברור לכולנו כי נחזור לנירים רק במידה ויהיה שינוי משמעותי במציאות הביטחונית. אנו חייבים להרגיש ולדעת שהביטחון שלנו מובטח בכדי שיהיה ניתן להתיישב שם מחדש".
מה האתגר הכי גדול במעבר לב"ש?
דגנית: "האתגר המרכזי כרגע הוא לארגן את הבתים ולראות שהכל מוכן למעבר לרבות אבזור, ריהוט ושיבוץ המשפחות, לסגור את כל הפרטים מול מסגרות החינוך. יש הרבה התארגנות סביב הדבר הזה. אנו מאוד מתרגשים מאפשרות המעבר לב"ש ואני בטוחה שגם במרחב העירוני, שאנו כקיבוצניקים פחות רגילים אליו, נצליח לשמור על הקהילה הקטנה שלנו".
ענת: "להעביר קיבוץ שלם לעיר זה מאתגר. המעבר וההתמקמות בב"ש כרוכים באופרציה מאוד מורכבת. המסה הגדולה של המשפחות מנירים עתידה להגיע לשכונת הפארק לכמה מקבצים שונים של דירות מקבלנים שונים".
"החשש העיקרי שלנו הוא לחיות בפיצול האחד מהשני, מה שסביר שיקרה שכן סביר כי לא נצליח להתרכז רק בשכונה אחת. מלבד זאת נהיה בתוך עיר ואנו מפחדים שנאבד את הקהילתיות, החיבור, המפגש היומיומי והלכידות. וזה למעשה האתגר הכי גדול שבו נצטרך להשקיע המון עבודה ומשאבים בכדי לוודא שאנו עדיין מרגישים ביחד למרות שפיזית אנו פחות ביחד. בכדי להשיג את המטרה, נצטרך לדאוג לחללי התכנסות לקהילה ומרחבים חינוכיים לילדים. לאור ההתגייסות המטורפת של ב"ש אני מאמינה כי הדבר אפשרי".