"תקופות קשות מעצבות את אישיותך
והופכות אותך למיוחד
אלוקים אומנם לקח לי יד אבל נתן לי ערך לחיים,
‎לפעמים צריך כמה כאפות שיזכירו לך איזו זכות זה
‎להיות פה בבריאות ושמחה וכל השאר שטויות.

היום זה בדיוק שנה מהתאונה, ומה שאני עברתי בשנה הזאת בשום תסריט לא חשבתי שאעבור.

לפני האור הגדול מגיע חושך מוחלט
והבחירה היא בידיים שלך, האם להישאב לחושך או להצליח להתגבר עליו, עם האור שבך.

החודשים הראשונים היו מאוד קשים בגלל ניסיונות להסתגל למצב החדש, אבל מצד שני הם קלים כי בעצם לא מצפים ממך לשום דבר. כבר בשלב הזה אני מבינה שהכי קל זה לוותר, לשקוע לתוך רחמים עצמיים ולא להתמודד.

ההתמודדות היא החלק הקשה באמת, המצב הזה שאת צריכה להוכיח לעצמך ולאחרים את המסוגלות, מעמיד אתגרים רבים, פיזיים ונפשיים.

מעבר לכל מה שקשור ליד הקטועה, המגבלות הפיזיות, מבטי הסקרנים, הרחמים, ההתלחשויות, העיסוק בפרוטזה שלי וההתגברות על הקשיים ישנם גם כאבים מאוד חזקים.
זהו כאב שנובע מתחושת האיבר החסר בגלל העובדה שהעצבים עדיין שם, זה נקרא כאבי פנטום.
הכאבים האלה באים לידי ביטוי במין תחושה של זרם חשמלי קבוע, בלתי פוסק. הזרם מורגש באצבעות כף היד החסרה, ומקנה תחושה כאילו היא עדיין שם. אני מרגישה את כל כף היד והאצבעות. זהו זרם קבוע ואם אני רוצה אני יכולה לחוש שאני ממש מזיזה כל אצבע בתורה ואפילו את כל כף היד. זהו כאב ברמה בלתי נסבלת.
אני יודעת שיש אנשים שנוטלים תרופות כדי להימנע ממנו אבל אני ממש מתנגדת לשימוש בתרופות שלא חייבים, למדתי לנשוך שפתיים ולחיות לצד הכאב, וזה לא פשוט בכלל.

זה גם לא פשוט לשאת את אות השונה. אין לי בעיה אם כך שאני מושכת תשומת לב, אני פשוט רוצה שהאישיות שלי תהיה משמעותית יותר מהחיצוניות.
הרבה פעמים אני מתפללת שהאנשים לא יבחינו מיד בנכות שלי. ההתעסקות המיידית בנושא מסיטה בעיניי את תשומת הלב מהתכונות הפנימיות שלי ואז המאמץ שלי חייב להיות הרבה יותר מאשר היה צריך להיות לולא הייתי קטועת יד".