שלוש תערוכות במוזיאון אשדוד לאמנות:

התערוכה "מרחק נגיעה", אותה אוצרת איריס מנדל, כוללת עבודות ציור, צילום, וידיאו ופיסול, המתייחסות לעבר של ארכיאולוגיה, קלאסיקה ופולקלור ומנסות לגשר על המרחק ולחבר אותו לכאן ועכשיו.

התערוכה של הצלמת לנה גומון "ריצה בכיוון הנגדי", אותה אוצרים יובל ביטון, ורוני כהן-בנימיני, זו תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה של גומון, שתצלומיה בוחנים את עקבות העשייה האנושית, לרוב במרחבי הנוף האורבני ובשוליו.

התערוכה של טליה ישראלי "מולדת 1 ב" אותה אוצרת טלי בן-נון , גם היא תערוכת יחיד מוזיאלית ראשונה לציירת זו, בה מסכמת ישראלי מהלך ציורי ממושך, בגוף עבודות שבמרכזו היא חוקרת את התשתית הפיזית, הפסיכולוגית והחברתית של העיר דרך מדיום הציור.

בקומת הכניסה תיפתח תערוכה קבוצתית שאצרה האוצרת האורחת איריס מנדל - "מרחק נגיעה", עם עבודות של האמנים: דנה דרויש, טל ירושלמי, רמי מימון, יערה צח, גבריאלה קליין ועירית תמרי.

העבודות בתערוכה הן מתחומי מדיה שונים, המתייחסות לעבר של ארכיאולוגיה, קלאסיקה ופולקלור, ומנסות לגשר על המרחק ולחבר אותו לכאן ולעכשיו. האלמנט הבולט בעבודות הוא ריבוי של שכבות, חומר שמונח על חומר, בונה את הדימוי ומרכיב אותו. בטכניקות שונות מנסים האמנים לייצר סוגי טקסטורות, לחשוף חומריות ועומק שחסרים בדימוי השטוח וכמו בחפירה ארכיאולוגית לגלות את השכבות הנסתרות. הרצון לחומריות כמוהו כניסיון להפיח רוח חיים בדימוי, להוציא אותו מקיפאון סטטי ולקרבו להווה. השכבות, הפונות הן כלפי חוץ הן כלפי פנים, מייצרות תעתועים במעבר בין דו ממד לתלת ממד ומעוררות את הפיתוי לחדור לתוכן, לגעת ולמשש. במהלך התערוכה נקרים ונאספים מגוון מצעים שכמו נפרשים וזורמים בין החללים. בדים ואריגים, שטיחים וקליעות, רשתות ופרווה מחליפים זה את זה כבמרוץ שליחים. העשייה הידנית-קראפטית ניכרת בעבודות באמצעות מגוון טכניקות ציור, גזירה או עבודת מחשב עמלנית. שלל המשטחים נפרשים על פני חללי המוזיאון, ממלאים אותם ומשקפים שאיפה לדיאלוג עם היסטוריה, תרבות ואמנות.

 בקומת הביניים תיפתח תערוכת יחיד של הצלמת לנה גומון - "ריצה בכוון הנגדי" (אֶנָנְטִיוֹדְרוֹמִיָה)

אותה אוצרים: יובל ביטון, רוני כהן-בנימיני.   התערוכה בסיוע מועצת הפיס לתרבות ולאמנות   

התערוכה של לנה גומון במוזיאון אשדוד לאמנות היא תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה של צלמת זו. היא מבקשת להציג את הבשלתו של מבטה יוצא הדופן במבחר תצלומים מתוך גוף עבודות רחב-היקף ובעל נפח, שהתגבש במהלך שש השנים האחרונות, ומעיד על עשייה מתמשכת, מדויקת ועקבית. מבטה הייחודי של גומון מתאפיין ביחס נטול היררכיה למציאות ובעמדה קשובה, נטולת תנאים מוקדמים או שיפוטיות, המודעת ל"תפאורה" המקיפה אותנו ומבקשת לחשוף משהו מרוח הזמן והמקום.

עקבות העשייה האנושית הם נושאי תצלומיה של גומון, המצולמים לרוב במרחבי הנוף האורבני ובשוליו. מעין מבט כולל על "כל-מקום" או "שום-מקום"; על מציאות זרה ומוכרת כאחת. לרוב ללא נוכחות אנושית – ותמיד במבט מרוחק וזר, כמו משתומם, של צופה מן החוץ. מערך ניגודים הכולל הרס ובנייה, כאוס וסדר, כיליון ובריאה, יומיומיות וקמאיות, מקומיות וקוסמיות, הוא הציר הדק שסביבו מתחוללים תצלומיה. זהו ציר התנועה הסיזיפי של שגרת הקיום האנושי, הפועלת ככוח אינרציה שמסמן ומגדיר את הנוף.

עשייתה של גומון מעוגנת במסורת הצילום הישראלי ומהווה במידה רבה המשך אבולוציוני של צילום הנוף והמרחב המקומי כייצוג תרבותי-פוליטי-חברתי, כפי שהתנסח כאן בעשורים האחרונים. היא נעה בדיאלקטיקה עדינה בין חומרה וקפדנות שיטתית לבין עידון ורגישות כמעט שברירית, בין מבט חד ומנוסח היטב לבין הימנעות מודעת מנקיטת עמדה ביקורתית ביחס למציאות המצולמת. איכות ייחודית זו הופכת את יצירתה למעין מחקר מצטבר ומתמשך של איסוף חלקיקים מתוך הממשות, באופן שאינו מתיימר להקיף, להכליל, להסיק או לפרש, אלא רק לתפוס את עקבותיה של התנועה התמידית והבלתי פוסקת של הנוכחות האנושית בעולם. 

ובקומה התחתונה תיפתח תערוכת יחיד של הציירת טליה ישראלי - "מולדת 1 ב'", שאצרה האוצרת האורחת טלי בן-נון.

בתערוכת יחיד זו מסכמת טליה ישראלי תהליך עבודה ממושך שהחל ב 2013 ומסתיים כעת בגוף עבודות שבמרכזו היא חוקרת את התשתית הפיזית, הפסיכולוגית והחברתית של העיר דרך מדיום הציור.

פעולת הציור ניצבת בטווח שבין תיעוד לדימוי מנטלי, והמבט המופנה אל האסתטי והפוליטי עובר דרך פילטרים ליריים ואנטי-ליריים ; קלאסיים ואנטי-קלאסיים. בניגוד לצילום שלוכד מצב סטטי כמות שהוא, הציור הנטורליסטי מתפקד כמו מעבד הפולט אל הקנבס את הלא מודע של העיר, את המודחק והזניח. העיר עבור ישראלי איננה רק מנגנון ארכיטקטוני או בירוקרטי, אלא מרחב המשקף גוף של מנהגים ומסורות, עמדות ורגשות. הפואטיקה העירונית כוללת את הבניין המתפורר, שערים נעולים ומחלידים, חזיתות עם פתחים חסומים למבט, או טבע מאיים. מרחב המורכב מיופי וכיעור, עוינות סמויה ואדישות. ישראלי לא מצהירה על שום רגע כדרמטי או מכונן, אלא מרכיבה אוסף של רגעים ומקומות שאין ביניהם עדיפות היררכית.

נקודת המוצא לשיטוט העירוני של ישראלי מבוססת על נתון "יבש", פונקציונאלי לכאורה- כתובת הסטודיו שלה ברחוב מולדת 1 ב' בדרום תל אביב. בניגוד להקשר הציוני-לאומי שמגולם בכותרת 'איקונית' זו, נוגע הציור במוטיבים המקומיים של המושג 'מולדת': מראות מן היומיום בדרום תל אביב ; יחסי הגומלין בין המקום והאנשים שחיים בו ; הקונפליקט התמידי שאנחנו כבולים בו- האם לעקור מכאן או להישאר.
המילה 'מולדת' נוגדת את רוח הזמן של רחובות דרום תל אביב הנדמים בציורים כמחוזות אקס-טריטוריאליים ואל-זמניים, רחוקים מהדימוי המיתי של העיר הלבנה. ישראלי מבטאת בציוריה את הזרות, המורכבות והאמביוולנטיות שלה כלפי אותה 'מולדת', מנקודת מבט ביקורתית ומשוחררת מפאתוס.

טליה ישראלי (.1976), ילידת ירושלים, חיה ויוצרת בתל אביב. בוגרת תואר ראשון במחלקה לאמנות בצלאל (2002) ותואר שני באמנות מטעם אוניברסיטת גולדסמית, לונדון (2005) 

שעות פעילות המוזיאון

ימים א', ג', ד', ה' 9:00 – 16:00

יום ב'                  9:00 – 20:00

שישי, שבת          10:30 – 13:30 

-

משכן לאמנים באשדוד (בית אריה קלאנג).

התערוכה, "שבת אחים" , אותה אוצרת יעל ויזל, התערוכה הפותחת של בית האמנים החדש, שישמש משכן לאמני אשדוד ולתערוכות מתחלפות של יצירותיהם.

התערוכה מתמקדת ברהיט יומיומי - הכיסא. הכיסא הריק המשמש לאמנים מעין כן ובסיס ליצירתם ובכך הופך מאובייקט שימושי לאובייקט אמנותי. מעין תמונת נגטיב של האמן וזהותו. בתערוכת "שבת אחים" יוצגו כ-70  וריאציות שונות ומגוונות על מוטיב הכיסא  של אמנים מאשדוד.

תהליך היצירה של האמן מתחיל בבחירת הכיסא המסוים, ממשיך ברעיונות ובאסוציאציות שהכיסא מעורר בו, מתמקד ומתמצת ביצירה הסופית שתמזג את הכיסא עם חומרים, דמויות ומרחבים חדשים. כל אמן והמגע האישי שלו, האופן שבו הוא בונה את עבודתו האמנותית, התבוננותו בכיסא הריק הלובש ופושט צורה.

כך נולד אובייקט חדש חד פעמי, המייצג את האמן והיוצר דיאלוג בין האובייקט לצופה. הכיסא, מעצם תפקודו תופס פיסת מקום משלו וכאביזר פונקציונלי הוא מוכן לשרת בנאמנות את כל החפץ ביקרו, כשהכיסא מוצג כאובייקט אמנותי, הוא מאבד את תפקודו הפונקציונאלי והופך לעיתים למעין דיוקן של האמן יוצרו.

האמנים המציגים בתערוכה נתבקשו לבחור כיסא משומש וישן שיש לו "היסטוריה" משלו וליצור כראות עיניהם. כמו כן מתכתבים הכיסאות בשימוש החוזר עם מהותו של בית האמנים החדש שנבנה על פי עקרונות הקיימות.

"הכיסא הריק הוא אחד ממוטיבים מרכזיים בתולדות האמנות. במאה ה-19 בחר ואן-גוך בכיסא כסוג של דיוקן עצמי ומאז עשו אמנים רבים שימוש בכיסא ובחפצים המונחים עליו", אומרת יעל ויזל, אוצרת התערוכה, "מרסל דושאן השתמש בכיסא הריק כ"רדי מייד" כאשר הבריג אופן לשרפרף מטבח (1913). הייתה זו פריצת דרך בפיסול במאה העשרים. האמן הבריטי דיוויד הוקני יצר קולאז' בהדפס ובצילום, של כיסא פרוש ושטוח מכמה נקודות מבט (1987). מנשה קדישמן, בעבודתו "דמות וכיסא"(1989), מנתק את האדם ומשליך אותו מהכיסא ובכך יוצר מערך כוח הנע בין האדם למושבו. פרופסור מרדכי עומר אצר את התערוכה "הנעדר הנוכח", המציגה את הכיסא הריק באמנות הישראלית ככלי קיבול המעיד בנוכחותו על הנעדר (1991)".

פרק מיוחד בתערוכה מוקדש לאמני אשדוד שאינם עמנו עוד. כאן מדגישים צלליות הכיסאות ביתר שאת את ה"נעדרים הנוכחים" כשליד כל צללית של כיסא מוצבת יצירה אחת של האמן שיצר ופעל באשדוד במהלך השנים ותרם להעשרת חיי האמנות בעיר.

"כיסא הוא הגדרה של מקום ואני תקווה שהבית ישמש כמקום תוסס ופורה לאגודת האמנים ולאמני אשדוד" מוסיפה ויזל אוצרת התערוכה.

אחת לחודש ישתנה עיצוב התערוכה, והפרויקט יקרה "משחק הכיסאות": כחודש לאחר הפתיחה יעל ויזל אוצרת התערוכה תבחר ב-2 אמנים המציגים בתערוכה ותציע להם "לשחק" ולעצב את החלל מחדש, דבר שיגרום לריענון התערוכה ויהפוך אותה לתערוכה דינאמית המשתנה מידי חודש, על אף שהמיצגים עצמם (הכיסאות) לא ישתנו. 

שעות פעילות: 17:00-07:30, ימים א'-ה'. טלפון: 08-9221883. 

תאריך נעילת התערוכות: 15 במאי 2016.