"לרקוד עם אבא" במשכן לאמנויות- ההצגה שגרמה לקהל לצאת עם דמעות מהאולם
חן בוקר
31.03.16 / 10:02
להאזנה לתוכן:
תגים:
משכן
כמה אנחנו באמת מקבלים את האחר או יודעים על אורח חייו? ההצגה "לרקוד עם אבא" בהפקת התיאטרון העברי שהוצגה במשכן לאמנויות ומילאה את האולם עד "אפס מקום" בשעה 11.00 בבוקר באשדוד הותירה את הצופים נרגשים, בוכים בחלקם ומלאי מחשבות על החיים, תפיסתם ומשמעות קיומנו.
אם היו שאולים אותי מי כדאי שיצפה בהצגה "לרקוד עם אבא" סביר שהייתי ממליצה עליה בעיקר לבני נוער, כיוון שההצגה מתעמקת בדמותו של ילד "שונה" עם פיגור, שחי וגדל עם אביו- רקדן במקצועו. הילד, חושף עד כמה לא קלים חייו כשהוא רוצה להיות שקוף בחברה שמסמנת אותו כשונה כל העת. מסתגר, מפחד וחושש מתקשורת עם ה"עולם האמיתי" או כל אדם שאינו אביו- עליו הוא סומך.
ההצגה מעלה נושאים רבים על סדר היום- המון ביקורת עצמית, על היותו חברה שמבדילה באופן גס בין "נורמטיביות" ולבין "מוגבלות", על אלימות כלפי השונה, על הצורך באהבה וקירבה ועד כמה אנו זקוקים לפיזיות כדי לתת לרגש משמעות.
דרך עיניו של הילד יש ירידה מדויקת לעולם הריקוד כמו אמירה: "ריקוד שנרקד מעצמו" או הדגש על כיצד דרך מגע ותמיכה אישית האבא רוקד עם הבן את החלומות שלו. להבדיל מהדור שלנו שצריך אולי סמים ואלכוהול בשביל לרקוד ולהיות משוחרר...
הרגע הקשה בהצגה הוא מותו של האב שלרגע אחד או יותר הופך לקשה מנשוא עבור הצופים. אולי מכיוון שהבן נותר לבדו והכאב על כך שאין מי שיטפל בו, למרות שאביו השאיר כל שיצטרך- הידיעה כי הוא נותר לבדו בעולם, שאינו מקבל אותו כ"שונה" הופכת לקשה מנשוא. להפתעתו של הבן והצופים, דווקא החברה של האבא מגיעה למוסד שהאבא דאג לבן ומשמחת אותו ומוציאה אותו מהחדר שהתרגל להסתגר בו.
יוצרי ההצגה-
הפקה של התיאטרון העברי
כתב את המחזה: איציק וויגרטן
בימוי: גדי צדקה
כירואוגרפיה: ותפקיד האב- עופר עמרם.
שחקנית ורקדנית: דורון גוברמן
תפקיד הנער: צחי זאב לוק
העלילה מתארת את סיפור חייהם של אב ובן. האבא רקדן במקצועו שמגדל את בנו, בעל הפיגור לבדו. זאת לאחר שהאם נטשה אותם.
דרך עולם הריקוד יוצר האב קירבה אל בנו, שנהנה לצפות בו רוקד ואף מרקיד אותו יחד איתו. כמו כן, האב מנסה לקיים מערכת יחסים עם חברה- עמיתה למקצוע שמגיעה אל הבית מפוחדת במקצת בהתחלה מהבן ולאט לאט הופכת לחברה טובה שלו.ההצגה מעלה נושאים רבים על סדר היום- המון ביקורת עצמית, על היותו חברה שמבדילה באופן גס בין "נורמטיביות" ולבין "מוגבלות", על אלימות כלפי השונה, על הצורך באהבה וקירבה ועד כמה אנו זקוקים לפיזיות כדי לתת לרגש משמעות.
דרך עיניו של הילד יש ירידה מדויקת לעולם הריקוד כמו אמירה: "ריקוד שנרקד מעצמו" או הדגש על כיצד דרך מגע ותמיכה אישית האבא רוקד עם הבן את החלומות שלו. להבדיל מהדור שלנו שצריך אולי סמים ואלכוהול בשביל לרקוד ולהיות משוחרר...
הרגע הקשה בהצגה הוא מותו של האב שלרגע אחד או יותר הופך לקשה מנשוא עבור הצופים. אולי מכיוון שהבן נותר לבדו והכאב על כך שאין מי שיטפל בו, למרות שאביו השאיר כל שיצטרך- הידיעה כי הוא נותר לבדו בעולם, שאינו מקבל אותו כ"שונה" הופכת לקשה מנשוא. להפתעתו של הבן והצופים, דווקא החברה של האבא מגיעה למוסד שהאבא דאג לבן ומשמחת אותו ומוציאה אותו מהחדר שהתרגל להסתגר בו.
יוצרי ההצגה-
הפקה של התיאטרון העברי
כתב את המחזה: איציק וויגרטן
בימוי: גדי צדקה
כירואוגרפיה: ותפקיד האב- עופר עמרם.
שחקנית ורקדנית: דורון גוברמן
תפקיד הנער: צחי זאב לוק