מרכז לתרבות האנדלוסית יוקם באשדוד, כחוליה נוספת בשרשרת של מוסדות תרבות בעיר החוף. מדובר במבנה רב-תחומי של כתיבה, שירה, מוזיקה, פיוט ואמנות פלסטית, שיהיה ביתו של המרכז לתרבות אנדלוסית שפועל בעיר כבר 30 שנה.

השימושים המרכזיים של המשכן העתידי: 

• מרכז לפיוט ולשירה (בו לומדים כיום כ-340 תלמידים מגיל 8 ועד 90) עם כיתות לימוד ותרגול
• ביתה של התזמורת האנדלוסית הישראלית (זוכת פרס ישראל), כולל אולם חזרות ואולם קונצרטים עם אקוסטיקה טבעית וללא הגברה
• חלל תערוכות – קבע ומתחלפות
• בית הוצאה לאור של כתבי פסקי הלכה
• תחנת רדיו שמתמחה בפיוט ובניגון
• משרדי המרכז לתרבות אנדלוסית ולפיוט בישראל, שמפיק כבר היום באשדוד קשת רחבה של פסטיבלים ואירועי תרבות ברוח מזרח תיכונית 

המשכן, שאותו יתכנן האדריכל אמנון רכטר, ימוקם במגרש בן חמישה דונם הצמוד למשכן לאמנויות הבמה (אדריכל: חיים דותן) שנחנך בתחילת העשור בעיר.

תקציב ההקמה הוא כ-22 מיליון שקל, ואם לוחות הזמנים הם ריאליים, יישמעו הצלילים הראשונים בקונצרט הפתיחה בתחילת שנת 2020. 

15 משרדי אדריכלים קיבלו הזמנה להשתתף בתחרות מטעם העירייה, ו-12 מהם ניגשו. כל משרד קיבל על הכנת ההצעה 6,000 שקלים (פחות מחמישית מהעלות של הצעה סבירה), ונדרש לתת מענה לשלוש זיקות בין המבנה לבין מיקומו וייעודו: זיקה למסורת של אנדלוסיה; זיקה לעיר אשדוד; זיקה למגרש ולסביבתו הקרובה. 

"לא ביקשנו מבנה אנדלוסי", מדגיש מוטי מלכא, יו"ר המרכז לתרבות אנדלוסית ולפיוט בישראל, ומי שייסד יחד עם ראש העירייה יחיאל לסרי את התזמורת.

"רצינו שהתכנון האדריכלי יתייחס בעיקר לאשדוד, וגם יתכתב באיזשהי צורה עם תור הזהב. רכטר הצליח יותר מכולם להביא את מה שחיפשנו". 

ההצעה הזוכה 

"בבניין שהצענו יש צניעות מאוד גדולה", אומר אמנון רכטר. "יש בו המון כבוד למערכת הבניינים שסביבו, ולעומתם הוא כמעט ולא קיים".

הוא מתייחס לסדרה של מבני ציבור ייחודים שהוקמו במשך שלושה עשורים סביב כיכר גדולה בעיר: בית יד לבנים (בתכנון מתי שילון), מרכז מונארט ומוזיאון אשדוד לאמנות (בתכנון משה לופנפלד וגיורא גמרמן), והמשכן לאמנויות הבמה (בתכנון חיים דותן). 

רכטר מציין, כי החליט לא להתחרות באיקוניות של המשכן לאמנויות הבמה, אלא לנצל את הפרשי הגובה במגרש (שמגיעים לכדי תשעה מטרים) ולשקע את הבניין העתידי מתחת למפלס הכיכר המרכזית.

"המבנה שהצענו מינימליסטי, צנוע ונקי, כך שמכיוון הכיכר הגדולה יראו גן בלבד", הוא מסביר, "ורק מי שיבוא מכיוון הים יראה מבנה פשוט ומלבני. עדיין לא תיכננו את החומרים, אך אנחנו חושבים שהוא יהיה עשוי לבני סיליקט או לבני חימר". 

המרכז ישתרע על פני כ-2,300 מטרים רבועים בקומה אחת, שתחולק לשלושה מרחבים פתוחים עם קשר הדוק בין פנים לחוץ: רחבת גג, חצר וגן. הגג ימשיך את הרחבה הגדולה שקיימת בכיכר - רחבה מרוצפת עם טריבונה שממנה נשקף הים.

במפלס נמוך יותר מתוכננת חצר פנימית, כדרישת עורכי התחרות ל"גן אנדלוסי", עם בריכת נוי ועצים. מהחצר אפשר יהיה להיכנס לאגפים השונים של מרכז התרבות, באופן שיאפשר עצמאות וגמישות לפעילות חלקית של הבניין, לפי הצורך. 

"אין בבניין אורנמנטיקה ועיטורים", מדגיש רכטר. "לחצר תהיה קולונדה מודרניסטית ויש בה את כל הדלתות, כמו שעושים בים התיכון".

הוא חיבר את החצר האנדלוסית אל הטיילת ושפת הים, אשר למרגלות המתחם וכיום מנותקות יחסית, כך שהמעבר יחשוף את העוברים והשבים לפעילות המתקיימת במרכז וימשוך אותם לשם.

מרכיב נוסף שהציע רכטר, וששיכנע את שופטי התחרות להעניק לו את הפרס הראשון, היה ניצול השטח שנותר בין המרכז העתידי לבין המשכן לאמנויות הבמה.

מדובר בגן נסתר, מוצל ושקט עם עצי הדר – "סוג של אנטיתזה לחצר ולרחבה הגדולה", מסביר הזוכה. "אל הגן אפשר להגיע מכמה מקומות, אבל יהיה צריך להתאמץ כדי להגיע אליו". 

הגישה שהציגו שתי ההצעות הנוספות שהעפילו לגמר דומה להצעה הזוכה: ניצול גג המבנה לטובת רחבה הממשיכה את הרחבה הקיימת ומאפשרת מבט אל הים; חצר פנימית נמוכה המנקזת אליה את הפעילויות השונות;

ויצירת קשר בין הרחבה הגדולה העליונה לרחוב התחתון המוביל לטיילת ולים. גם הן בחרו שלא להתחרות בבינוי הקיים, אלא ליצור מבנה מודרניסטי שאינו מתבלט מדי, ותחת זאת מתעמק בתכניו הפנימיים באמצעות חלוקה וקשר בין ייעודיו. 

"סטיו אדריכלים" יצרו שביל המקשר בין הרחבה העליונה לרחוב התחתון, כך שיעבור ממש במרכז הבניין, במטרה לחשוף ככל הניתן את הפעילות בבניין לציבור.

האדריכל יפתח יששכרוב מסביר: "מה שחסר במוסדות כאלה הוא חשיפת הפעילות היומיומית שמתקיימת בהם. אני לא שותף לביקורת שהייתה על בניין 'הבימה', אבל שמתי לב שכל החלק של אזור החזרות לא חשוף, למרות שזו יכולה הייתה להיות הצגה בפני עצמה.

לכן לקחנו את מכון הפיוט ואת אולם הקונצרטים והצענו לחשוף אותם לקהל, כך שבגן אפשר יהיה לראות דרך מסכי זכוכית את מה שקורה בפנים". 

הד לאדריכלות הים-תיכונית שילבו האדריכלים בחזיתות, באופן שמזכיר את המשרביה של האדריכלות האיסלאמית. החזיתות החיצוניות מורכבות ממשטחים מחוררים, שמחדירים אור ואוויר פנימה מדי פעם, ובחזיתות שפונות לחצר הפנימית תוכננו מסכי זכוכית.

הד נוסף, גם אם מינורי, היה למשכן לאמנויות הבמה של חיים דותן, באגף המבצבץ ברחבה העליונה ומזכיר בעיצובו את השכן המונומנטלי.

ב"סטיו אדריכלים" השתתפו בהכנת ההצעה: איתי שמוטר, יפתח יששכרוב, פזית שמוטר, ליאור כהן, אלינה כוגן, מיכל חן הירש, אוקסנה קיסלוב, רותם זיו ואלכס לובימוב. 

בהצעה של דני מינץ, שמתאפיינת בצורת קופסה שלמה, הושם דגש על חדירת קרני השמש פנימה תוך תשומת לב יתרה לעיצוב אולם הקונצרטים כקופסה בתוך קופסה. 

באולם תוכננה תקרה תלת-ממדית שמסננת את קרני השמש ויוצרת אשליה של אור מוזהב (אולי בהשראת תור הזהב, שרבים מהתכנים במרכז שואבים ממנו את תוצריהם).

התקרה, מסביר מינץ, נועדה לחרות בזיכרונם של הצופים חוויה רבת-רושם, הודות לגיאומטריה האיסלאמית המפוקסלת שגם תשיג איכויות אקוסטיות (בשונה מהשימוש המקובל במשטחי החזרה אקוסטיים). 

האדריכל שילב בצוות התכנון את המוזיקאי דניאל עקיבא. צוות המשרד כלל את ליאור גוטרמן, דניאל מינץ, נתן צ'רניאקוב, משה קזס ודניאל עקיבא. 

הבאה בתור: ספרייה עירונית במתחם 

הפרויקט התרבותי הבא שהעירייה מתכוננת אליו הוא בניין הספרייה, שתצטרף למתחם התרבות לצד המשכן לאמנויות הבמה והמרכז לתרבות אנדלוסית. גם הספרייה תעבור בתחרות אדריכלים, שתצא לדרך בעוד כחצי שנה. 

"אשדוד היא עיר מגוונת במיוחד מבחינה חברתית, ובבניין הספרייה אנחנו נחפש את המודל האידיאלי שידע לחבר את השכבות השונות של העיר", מנסח מהנדס העיר, דורון חזן, את החזון השאפתני.

הוא מזכיר גם את פרויקט "גבעת יונה" בצמוד לרובע א' הוותיק, שמתוכנן לקום מסביב למגדלור שתכנן האדריכל רם כרמי בשנות ה-60 ולהפוך למרכז תרבות ומזון ייחודי.

באשדוד, שהתחדשה לאחרונה בבית חולים ושקועה בתוכניות אינטנסיביות לציפוף עירוני באמצעות תמ"א 38, מתוכננים לקום בעשורים הקרובים 20 בתי מלון ותשתית לאוניברסיטה. 

בימים אלה מוצגת במוזיאון אשדוד לאמנות, מבנה ייחודי לכשעצמו המעוטר בפירמידת זכוכית מרהיבה ובמרחק הליכה קצר מהאתר שבו עתיד לקום המרכז לתרבות אנדלוסית, התערוכה "זמר בודד הוא הלב: מוזיקה מזרחית בישראל" (אוצר: ערן ליטוין).

התערוכה חושפת את סיפורה של המוזיקה המזרחית בישראל, וכוחה בכך שאינה מסתפקת בחשיפת הצלילים בלבד אלא מתעמקת בדמויות, בכלי הנגינה, בשיטות ההקלטה והניהול, ובפריטים שעטפו את היצירה כמו עטיפות תקליטים, כרזות וסרטים של הופעות. 

צילום: באדיבות רכטר אדריכילים