גם היום, שנים רבות לאחר כניסת חוק הזכות לעבודה בישיבה לתוקף, קיימים מקומות עבודה רבים (במיוחד מקומות עבודה בהם מועסקים צעירים כגון ברמנים, טבחים, עובדי מלונאות, מוכרי בגדים ועוד), שאינם עומדים בתנאי הדין לעניין הזכות לעבודה בישיבה.

בהתאם לחוק הזכות לעבודה בישיבה, מעסיק יעמיד לרשות עובד במקום העבודה מושב לעבודה ולא ימנע מעובד ישיבה במהלך העבודה, אלא אם כן הוכיח המעסיק שביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה.

בהתאם לחוק, הנטל להוכיח כי ביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה מוטל על המעסיק.

פסיקת בתי הדין לעבודה פירשה את החריג ("אלא אם כן הוכיח המעסיק שביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה") בצמצום רב כך שככלל החובה ליתן מקום ישיבה בעבודה חלה גם במקרה של מוכרי בגדים, שומרים, מורים ואף טבחים.

כמו כן, בפסיקת בתי הדין לעבודה נקבע כי גם מארחת במסעדה וחופפת שיער זכאיות למושב בעבודה.

בנוסף לחובת מעסיק לספק לעובדים מושב לעבודה, מעסיק חייב להעמיד לרשות העובדים במקום העבודה כיסאות או ספסלים מתאימים, בעלי משענת גב, במספר מספיק ובמצב תקין, לישיבה בעת הפסקה בעבודה.

בית הדין הארצי לעבודה קבע כי לא תישמע טענת הגנה של מעסיק כי יצא ידי חובתו במתן אפשרות ישיבה לעובד במהלך עבודתו, בכך שהעמיד לרשותו מקום ישיבה בהפסקה. מדובר בחובות נפרדות החלות על המעסיק, אותן עליו למלא כלפי העובד, כל אחת בפני עצמה.

במקרה בו מעסיק מפר את חובותיו בהתאם לחוק הזכות לעבודה בישיבה, יכול בית הדין לעבודה לחייב את המעסיק בפיצוי שאינו תלוי בנזק בסכום של עד 20,000 ₪ ובמקרים חריגים אף יכול לפסוק בית הדין לעבודה פיצויים לדוגמא בסכום של עד 200,000 ₪.

במקרה של מעסיק עם מספר עובדים גדול המפר את חוק הזכות לעבודה בישיבה ניתן להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד אותו מעסיק שכן הפרת חוק הזכות לעבודה בישיבה נמנית בין המקרים בהם התיר המחוקק לנהל תובענה ייצוגית נגד מעסיק.

**התכנים נועדו לספק אינפורמציה כללית בלבד ואינם בגדר עצה משפטית, חוות דעת מקצועית או תחליף להתייעצות עם עורך דין**