אחרי 20 שנה: שושנה בת ה-80 מאשדוד וגבריאלה בתה התאחדו
17.09.20 / 14:56
לפני כ-20 שנה, גבריאלה, בתה של שושנה וולוסקיס בת ה-80 מאשדוד, עזבה את ישראל והשתיים לא התראו מאז. במשך השנים היא ניסתה לא פעם להגיע לבקר את אמה ואפילו לעלות חזרה לישראל, אך בשל קשים כלכליים כל ניסיונותיה נפלו בתוהו. בזכות התגייסותם של רחלי גלאם ותלמידיה במקיף א', גבריאלה עלתה עם שני ילדיה והשנה המשפחה זכתה להתאחד. גבריאלה: "אני לא יודעת אם אי פעם זה היה קורה"
שושנה וולוסקיס בת ה-80 מאשדוד ובתה גבריאלה כבר לא האמינו שיגיע הרגע בחייהן בו יזכו להסתכל האחת על השנייה, לשמוע זו את קולה של האחרת ולחבק זו את זו.
סיפורן של השתיים מתחיל לקראת סוף שנות השמונים, אז עלתה המשפחה לישראל וקבעה את מגוריה ברובע ח' בעיר. אולם לגבריאלה הצעירה, המעבר לא היה פשוט כלל ומעולם היא לא הצליחה להרגיש שייכת.
בגיל 24 היא נסעה לטיול בדרום אמריקה שאמור היה להימשך שלושה חודשים בלבד, אך ליבה לא הותיר לה ברירה וגבריאלה החליטה להישאר שם. תחילה היא טיילה בברזיל ואז נסעה לארגנטינה, שם הכירה את מי שלימים הפך בעלה ואבי שני ילדיה.
בהמשך עלו בני הזוג לישראל כשגבריאלה בהריון עם בנה הבכור קווין, אך בעלה התקשה להתאקלם בארץ והם שבו לארגנטינה כשקווין היה בן חודשיים. כשלוש שנים לאחר שנולדה בתם השנייה קארין הם התגרשו, ובראשה של גבריאלה עלו מחשבות לחזור לארץ או לפחות לבקר את אימה, אבל המצב הכלכלי הקשה לא איפשר לה לרכוש כרטיסי טיסה.
אחרי שני עשורים בגלות עלתה גבריאלה (45) ארצה יחד עם בתה קארין (15) והצטרפה לבנה החייל קווין, שהגיע לפניה כדי להתגייס לצה"ל. לאיחוד המרגש קדם מסע ארוך ומפרך בהובלתה של רחלי גלאם, מחנכת כיתה י"א במקיף א' ושופטת כדורגל מוערכת.
גלאם הכירה את שושנה לפני כ-3 שנים במסגרת פרויקט המחויבות האישית של בית הספר ובין השתיים התפתח קשר הדוק. כששושנה שיתפה את גלאם בגעגועיה העזים לבתה, זו החליטה לעשות הכל כדי להביאה ארצה ורתמה למשימה גם את תלמידיה.
"בהתחלה בעיקר דיברתי אל ליבה של גבריאלה" – משחזרת גלאם. "לאחר שקיבלתי את הסכמתה, העבודה הייתה מול השגרירות ומול האבא של הילדים. בסיוע של הקרן לידידות הצלחנו בשלב ראשון לגרום לקווין לעשות עלייה כדי לשרת בצבא".
במקביל פעלה גלאם להכשיר את הקרקע באשדוד כדי שלגבריאלה ולבתה תהיה נחיתה רכה. היא אספה תרומות, ביצעה רישומים והליכים במשרד הפנים, שכרה לגבריאלה דירה ליד ההוסטל של אמה וריהטה אותה בעזרת תלמידיה ואפילו חיפשה לה עבודה.
"עולים חדשים חווים הרבה מאוד קשיים" – היא מבקשת לציין. "אמנם תלמידי מקיף א' ואני אימצנו אותה ועוד הרבה אנשים פתחו את הלב ואת הכיס, אבל המערכת אטומה. אני חושבת שהמדינה צריכה לעשות יותר למען העולים, לא ייתכן כל הביורוקרטיה הזאת".
ההכנות המוקדמות שעשו גלאם והתלמידים סללו את הדרך לגבריאלה שנחתה כבר לדירה מרוהטת ולעבודה כסייעת בגן ילדים. גלאם דאגה גם לרשום את הבת קארין לבית הספר והיא תהיה המורה שלה במקיף א'.
"זה היה הרגע המרגש והמאושר בחיי" – מספרת גבריאלה. "הפעם האחרונה שראיתי את אימא שלי הייתה לפני קרוב ל-20 שנה, ואם זה לא היה קורה עכשיו אני כבר לא יודעת אם זה היה קורה אי פעם. זה ללא ספק הרגיש כמו ההזדמנות האחרונה. אם הילדים היו מתחתנים שם זה בטוח היה הופך למסובך יותר".
מה הוביל אותך אחרי כל כך הרבה שנים לעשות את הצעד?
"למען האמת לא הייתי מעזה לעשות צעד כזה אלמלא רחלי. כבר כמה שנים שאני מנסה לחזור אך ללא הצלחה. בעבר ניסיתי לבקש עזרה ברכישת כרטיסי טיסה לארץ, אבל גם את זה לא הצלחתי לעשות. כבר השלמתי עם העובדה שאשאר בארגנטינה ורק ניסיונות השכנוע של רחלי עזרו".
איך התחושה לחזור לישראל?
"אני עדיין לא מאמינה שאני פה. אשדוד מאוד יפה. כיף כל כך כאן. אני מאוד מרוצה ומאמינה שעשיתי את הצעד הנכון עבורי ובעיקר עבור הילדים שלי שיזכו להקים פה בית ולהגשים את החלומות שלהם".
את מתחרטת שעזבת מלכתחילה?
"אני לעולם לא אצטער על מה שעשיתי בחיים, אלא על מה שלא עשיתי. הלכתי אחרי הלב שלי, ואולי המזל לא תמיד שיחק לטובתי, אבל באותו רגע זה הרגיש כמו ההחלטה הנכונה. מה שכן, אני מתחרטת על הפעם שעזבתי עם בעלי את הארץ. אם הייתי יודעת שניפרד אחרי כמה שנים לא הייתי חוזרת לשם".
אם מי שאת היום הייתה חוזרת לאותו רגע בגיל 24, היית בוחרת אחרת?
"כן. הייתי הולכת לטיול וחוזרת לפי התכנית המקורית. אבל אני חושבת שאם הייתי נשארת פה לא הייתי מתחתנת ומביאה ילדים".
איך באמת הילדים מקבלים את המעבר?
"שניהם בסדר גמור. שמחים על כך. קווין הבכור בכלל נולד בישראל ותמיד רצה לחיות כאן. הוא כעס עליי המון על כך".
מה גרם לך לעזוב מלכתחילה?
"תחושה פנימית. הייתי בת 24 ולא היה לי שום דבר בידיים...הרגשתי שאני מבזבזת את הזמן שלי. הרגשתי ששם בארגנטינה זה המקום שלי ושם אני צריכה להיות. לא חשבתי שלא אראה את אימא שלי 20 שנה".
אז הפעם את נשארת בישראל אחת ולתמיד?
"כן. זהו. הספיקו לי הטיולים. חזרתי הביתה. אני איפה שאני רוצה להיות. יש לי פה את הים במרחק חמישה רחובות מהבית והכי חשוב - אימא שלי מאושרת. אני לא מבקשת יותר כלום".