אדי דוידוב הוא תלמיד מגמת אומנות במקיף ד' שאחרי הקיץ יהיה רשמית יבני"ק. הוא לומד במסגרת 9 יחידות במגמה ומצלם כבר שנתיים. "תמיד הייתה מצלמה בבית, וכשאבא הפסיק להשתמש בה, יצאתי לצלם ונמשכתי לנושא. כשנכנסתי ללימודים במגמה, זה התחזק, אז קניתי מצלמה מקצועית והתחלתי."

מה התמונה הראשונה שזכורה לך?

"יש תמונה מיפו, תמונה שצילמתי ואחר כך הסתכלתי עלייה המון וזו התמונה שאני הכי גאה בה עד היום, שתפסתי בה רגע."

אז איך הגעת לתערוכה?

"המורה שלי במגמה, מרינה טוזמן גרבר, לוקחת אותנו כל הזמן לתערוכות ומוזיאונים. היינו בתערוכה אחרת בבית האמנים ושם סיפרו לנו על התערוכה הזו שתיפתח בקרוב והלכנו כמה חבר'ה מהמגמה להציג עבודות וקיבלו את הצילום שלי."

אדי מציג בתערוכה תמונה בשם "בבל" בה ניתן לראות את מגדלי הk TOWERS  בעיר, לצד תמונה של העיר מלפני שנים רבות. "המגדלים הזכירו לי את סיפור בבל, את הקטע של השפות שמתבטא חזק באשדוד- כל עניין הקיבוץ גלויות שיש בעיר."

למרות האהבה הגדולה של אדי למצלמה, הוא רואה בכך תחביב "אני בעתיד חושב להיות פוליטיקאי, אני רואה בצילום קטע אמנותי, לא פיננסי. אני רוצה לצאת, לטייל ולצלם- בתור תחביב שאני אוהב. אני הכי אוהב לצלם בחורשות, ביערות, במיוחד בטיולים באירופה. למשל בשנה הבאה, אני אהיה הצלם של המשלחת לפולין שלנו."

אך למרות שזה רק לפאן, הצילומים של אדי ממשיכים לקבל מחמאות גם מחוץ לעיר. בחודש נובמבר הוא ישתתף בתערוכה בניצוחו של השף שגב- שכוללת 35 צלמים, שפים וציירים. אדי יצלם תמונה לבחירתו ואחד השפים צריך להכין מנה בהשראת התמונה.

גם לתערוכה זו התגלה אדי בזכות המורה לאמנות, מרינה, וגם כמובן בזכות כישרון הצילום הגדול שלו.

ליאם שמיר, בן 16 וחצי, תלמיד מגמת קולנוע במקיף ו', מתנדב ב"כנפיים של קרמבו" ותלמיד במגמת האמנות של מרכז מונארט, כבר מגדיר את עצמו לגמרי כאמן עובד, ובצדק. "יש לי סטודיו שנפתח לא מזמן, אני אמן שמוכר ציורים ומנסה להציג בכמה שיותר תערוכות ואני כבר יודע שזה יהיה גם העיסוק שלי בעתיד." 

מה הסגנון שלך, מה המוזה שלך?

"אין לי מוזה מסוימת, היא מגיעה לי תוך כדי העבודה.

אני מאוד מתחבר לאמנים כמו פרידה קאלו ופליקס גונזלס, ובמגמה במונארט אני תמיד נפתח לסגנונות ואמנים חדשים לקבל מהם השראה. אני מאוד אוהב אומנות קונספטואלית, עם רעיון מסוים שצריך לקלף כמה שכבות על מנת להגיע אליו."

ואכן, לליאם יש כמה שכבות, שאולי הן אלו ההופכות אותו לאמן המיוחד שהוא. אם זה המוות הפתאומי של אביו לפני שנה וחודשיים, ואם זה התגובות השליליות שלפעמים מגיעות מהסביבה וגורמים לו להרגיש כי אין לו עתיד כלכלי ואולי עדיף לוותר על חלום האמנות, או הקושי בכך שבעלי גלריות אינם שועטים לקבל יצירות של בני נוער לא מנוסים- אך הוא רואה בכל אלו דרייבים להמשיך קדימה ולהוכיח, שהוא אמן והוא מצליח.

בנוסף, ליאם זוכה להמון תמיכה מאימו, נלי שמיר, שעזרה לו להקים את הסטודיו הקטן שיש לו בבית ומכל המשפחה והסביבה שלו- שיודעים גם להחמיא שצריך וגם לתת ביקורת נכונה וכנה ובנוסף, המורות רותם ריטוב יעל אמית ושי מדמוני ממגמת האומנות במונארט .

מה אתה מציג בתערוכה ואיך הגעת אלייה?

"קיבלתי פלאייר לגבי התערוכה 'בית, משפחה, רחוב' והיה כתוב שהמיונים פתוחים לכולם, אז הלכתי לנסות. כולם היו שם עם קנבסים ענקיים ואני הגעתי עם ציור קטן ולהפתעתי, התקבלתי במקום. היינו צריכים לבחור באחד משלושת המוטיבים של התערוכה ואני בחרתי ב'משפחה'. העבודות שלי בד"כ הן לא הכי חיוביות ולכן בחרתי להציג צד אמיתי של משפחות קשות יום. העבודה מאוד מאפיינת אותי ואת הסגנון שלי ואני מאוד גאה בה."

"אני לא מגדיר את עצמי מרדן, אבל אני לא כל כך מסכים עם מערכת החינוך שמחנכת אותנו במשך 12 שנים לתבנית חיים מאוד מסוימת, והמון אנשים מוותרים על החלומות שלהם וחבל לי. אני רוצה בעתיד ללמוד אמנות, להמשיך לעסוק בתחום ולפתוח גלריה שהתערוכות בה יהיו מורכבות מעבודות של בני נוער, כי לדעתי יש כאן המון פוטנציאל שמתבזבז."

במה מתבטא עניין ה'אמן העובד'?

"אני שולח מיילים כל הזמן לגלריות קטנות, לאוצרים, מנסה להציג כמה שיותר את העבודות שלי. בנוסף, יש לי דף פייסבוק ממנו ניתן לקנות עבודות ואני גם מוכר אותם באתר בינלאומי שנקרא "Society six" בו ניתן להזמין עבודות בפרינטים, בתשלום."

מה עם מסר לבני הנוער, שרוצים להגשים את עצמם?

"לנעוץ את השיניים בחלומות שלכם. ובנוסף, תנסו להיכנס מהדלת הראשית ואם לא מהחלון ואם לא- אז דרך הארובה."

לדף הפייסבוק של ציוריו של ליאם שמיר לחצו כאן   

התערוכה "בית, משפחה, רחוב" מוצגת בבית האמנים על שם אריה קלנג ז"ל באשדוד (ליד גבעת יונה) לכבוד אירועי ציון 60 שנה לעיר אשדוד ותוצג עד חודש נובמבר.