כבר יומיים שאני לא מצליח להירגע מפסק הדין הנואל והמקומם הזה. 

יש לי נכדה בת שנתיים והיא משוש חיי. אני מבלה עימה רבות ויודע עד כמה עולמה רחב ועד כמה היא מבינה ויודעת את הנעשה בו, במשפחה המורחבת בגן הילדים ובכלל.  ואני לא מסוגל להאמין שניתן לקרוע ילדה בגיל זה מהוריה, ממשפחתה ומעולמה מבלי לפגוע בה פגיעה חסרת תקנה.

ובכל זאת, טוען השופט עובד אליאס, שופט בית המשפט לענייני משפחה, שקבע כי הפעוטה סופיה, תועבר להוריה הביולוגיים, כי "ההורים הגנטיים יוכלו להעביר לילדה את הנרטיב של סיפור חייה טוב יותר בעשרות מונים מההורים המגדלים".  זאת, לדבריו, "משום יכולות גבוהות יותר שלהם, הבנה ותובנה למצב, והעובדה כי והם מצליחים לתכלל את הצרכים והמועקות של הילדה בתוך מערכת השיקולים שלהם, בעוד שההורים המגדלים תוארו כמכחישים את המציאות הגנטית של הילדה".

אני לא רוצה להיגרר לפטרוניות ולחוצפה שבתיאור השופט את ההורים, מה עוד שבפניו עמדו גם חוות דעת הפוכות, לפיהן טובת הילדה חד משמעית דורשת את הישארותה בבית הוריה וכמובן שהוריה המגדלים מכחישים את הטענות כי סרבו לאפשר להורים הביולוגיים קשר עימה..

הבה ונניח שהוא צודק ואני שואל וקורא לכם לשאול, אז מה? מהי בכלל הזכות של ההורים הביולוגיים במקרה הזה?

בואו נבחן כמה עובדות:

א' בעצם קיום הדיון בשאלת הבעלות של האם על בר בטנה, על הילד שגדל ברחמה, הרי שההליך המשפטי מתייחס אליה כאל "פונדקאית" אף כי כמובן שלא מבחירה או מרצון, בנסיבות המקרה והשגיאה האומללה בביה"ח.

ואני לא מוכן לקבל זאת. וחורה לי שהמצב המשפטי כרגע, מאפשר בכלל דיון שכזה, אם אכן זה המצב המשפטי וקטונתי מהכריע.

אבל, אני יודע כי במדינת ישראל וברוב המדינות המתוקנות בעולם, ה”פונדקאות” מוסדרת בחוק, המחייב עריכת הסכם כתוב בין האם הפונדקאית לבין בני הזוג המעוניינים לשכור את שירותיה ובו מתחייבת הפונדקאית לוותר על הזכות ההורית על התינוק שיוולד, ומעבירה אותה לבני הזוג. כי רק הסכם יכול להבטיח לאב ולאם בעלי הזרע והביצית, שהפונדקאית תמסור להם את התינוק שיוולד, ולא תשאיר אותו אצלה.

ועדיין, במקומות לא מעטים בעולם, פסקו בתי משפט לטובת פונדקאיות שחזרו בהן והחליטו לגדל את הילד, בהסתמך על זכותן ההורית.  וזה כאשר יש הסכם, ההורים בעלי הביצית כבר בקשר רציף עם האם ההרה והעובר הולך ומתהווה לעיניהם הכלות ולא אחת אף נכחו בלידתו. ואילו כאן, זוג הורים הפקיד רכוש בביה"ח, כן, רכוש. רכוש יקר ועדיין לא מעבר לכך. הרכוש נלקח כי ביה"ח פישל וכו' ואחרי שנים הם מגלים שיש להם ילדה גנטית אי שם ומתחיל המאבק. 

המאבק הזה אסור היה לו להתקיים מהרגע הראשון וכדאי שהמחוקקים ימהרו ויסגרו פירצה זו. אבל, במקרה שלפנינו, מה בעצם קובע כבוד השופט אליאס, כי הוא דואג לטובת הילדה דווקא ולכן עוקר אותה מזרועות אמה, כדי להבטיח לה שתיחשף בעתיד ל"נרטיב של סיפור חייה". ותאמינו או לו, קראתי את הכרעת הדין ברובה והתעייפתי.

כי בשורה התחתונה, השופט עושה שימוש בכך שהדעת נותנת כי בעתיד יוודע לה שהיא איננה בת ביולוגית והיא תרצה לדעת ואו אז ייגרם לה משבר קשה, כי כמו ילדים מאומצים רבים, מגיע שלב בו הם חשים חוסר וריק והם חפצים להכיר את משפחתם האמיתית ורקעם. וכאמור, כאן בא הקטע המתנשא  על ההורים הביולוגיים שהם  בעלי "יכולות גבוהות יותר, הבנה ותובנה למצב".

מה אומר לכם, זהו עלבון לאינטליגנציה. ואסביר:

1. אין כל דרך לקבוע בוודאות שהדבר יוודע בעתיד לסופיה. הוריה יוכלו לעבור לארץ אחרת או בכל דרך אחרת להסתיר זאת ממנה וזו תהיה בחירתם. כך שכרגע אין על כף המאזניים את טובת הילד העתידית, אל מול טובת הילד בהווה, שהיא לבדה וודאית.

2. לפי ההגיון הזה, היה על המחוקק לחייב כל הורה מאמץ, או מי שילדו נולד לפונדקאית, לגלות לילד בהגיעו לבגרות את דבר אימוצו. ובפועל אין חובה שכזו ובינינו חיים היטב, לכו תדעו כמה, ילדים מאומצים / ילדי מבחנה, שאינם יודעים זאת.

3. לפי ההגיון הזה, אם אישה הרתה למי שאיננו בעלה, חובה עליה לגלות זאת בעתיד לילד ואולי אף לאביו הביולוגי. ואם היא מסתירה זאת מידיעת הילד, הריהי שוללת ממנו את "זכותו לנרטיב" וכו'  וכו'.

מסקנה: אם פסה"ד ההזוי הזה לא יבוטל, אני מגייס משקיעים וכן כמה עורכי דין רעבים ונמרצים ונממן משרד שיעסוק בתביעות של ילדים כנגד הוריהם ואף יממן להם בדיקות ד.נ.א. חינם, כדי שכל מי שחושב שנולד שלא מהריון רגיל או שאביו איננו אביו יוכל לתבוע פיצויים על הפגיעה בו ובזכותו לנרטיב...

מטורף? נכון. ומה עם פסה"ד הזה?

אגב, לפי ההלכה היהודית, אם אישה בגדה בתקופה נתונה בבעלה, אבל באותה תקופה שכבה גם איתו והרתה, מבלי לדעת מי האב, הרי הילד נחשב לבנו של בעלה, למרות שמבחינה הלכתית קיים לכאורה חשש לחטא איום ונורא של ממזר ש"יבוא בקהל".

מדוע? "משום תקנת הציבור"... 

ככה פשוט.