תושבים רבים באשדוד נתקלים לא פעם באנשים חסרי קורת גג הזרוקים בבניינים, פארקים או ספסלים ברחבי העיר. רובנו מתעלמים וממשיכים הלאה, אך ישנם מספר אנשים בעירייה המאמינים כי ניתן להציל כל אדם ותפקידם הוא לגאול את דרי הרחוב מהמצב אליו נקלעו. אנשים אלו הם חלק מהיחידה לדרי הרחוב באשדוד, בהנהגתה של ניקול אלייב, בת 39, נשואה ואם לשניים.

דר רחוב, על פי ההגדרה ה"יבשה", הוא אדם ללא קורת גג, ללא מסמכי זהות, עם התמכרות או בעיה נפשית שנוכר ממשפחתו ומחבריו. באשדוד ישנם כ-90 דרי רחוב המטופלים על ידי היחידה ונמצאים בתהליכי שיקום.  

תפקידה המרכזי של היחידה הוא הצלת חיים ושיקום. "קודם כל אנחנו רוצים להוציא אותם מהרחוב. לתת להם מיטה, אוכל חם, מקלחת. אנחנו יוצאים לסיורים מוקדם בבוקר וגם בלילות על מנת למצוא דרי רחוב בעיר ולנסות לשכנע אותם לקבל טיפול. כעת אנו עובדים במתכונת חורף ויוצאים לסיורים שלוש פעמים בשבוע, פעמיים כל יום. אנחנו יכולים לעזור רק למי שמוכן לקבל עזרה. הרבה פעמים הם מסרבים, עד שהם רואים שאנחנו ממשיכים לחזור יום אחרי יום והם מתחילים להאמין שמישהו באמת רוצה לעזור להם. הם קוראים לעצמם 'שקופים', כי כולם עוברים לידם ברחוב ולא מסתכלים עליהם. הם מופתעים לראות שמישהו באמת רוצה לעזור להם. אנחנו עוברים איתם תהליך", מספרת ניקול.

לאחר שהיחידה מצליחה לשכנע את דר הרחוב לקבל סיוע, הוא מופנה לבית חולים במידה וצריך טיפול רפואי דחוף, למכון גמילה במידת הצורך או להוסטל לקבלת קורת גג ומסגרת שיקומית. באזור ו' באשדוד ישנו גגון שהעמותה מפעילה מעל לעשר שנים ושם מטופלים כ-20 חסרי בית למשך שנה. בתום השנה, הם מקבלים סיוע כספי בגובה של כ-1,200 שקלים בחודש לצורך תשלום עבור שכר דירה, במטרה שדרי הרחוב יחזרו להשתלב בחברה באופן עצמאי ויישכרו דירה לבד או עם שותפים.

אחד מסיפורי ההצלחה של היחידה הוא אלכסנדר גליאס, בחור בן 43 שעלה מארצות חבר העמים בתחילת שנות התשעים וחווה משבר הגירה וקשיי הסתגלות עם עלייתו ארצה. הדבר הוביל להגברת המתחים בביתו וליצירת מחלוקות קשות עם רעייתו באותה התקופה. כשהמחלוקות הידרדרו והגיעו למצב של אלימות בבית, הוציאה נגדו אשתו צו הרחקה שאסר עליו להתקרב אליה או לילדתן הקטנה, שכיום בת 17. בשילוב קשיים במציאת עבודה, הרחקה מהמשפחה והרגלי שתייה שבעבר לא הפריעו לו, אלכסנדר הפך לשתיין כבד שנפלט לרחוב והיה נטול קורת גג למשך שנה.

"מצאנו אותו ישן באחד הבניינים ליד המרינה", משחזרת ניקול, "התושבים התלוננו עליו והגענו כדי להוציא אותו משם. הוא סירב לדבר איתנו ולא רצה לקבל שום עזרה. ניסיתי להסביר לו כיצד נוכל לעזור לו אך הוא התעקש שהוא יכול להסתדר לבד ועזב את המקום. בהמשך, הוא עבר אירוע מוחי בפעם השנייה והגעתי אליו והתעקשתי לדבר איתו. אמרתי לו שהמצב הזה לא יכול להימשך יותר והכנסתי אותו להוסטל".

כשאני שואלת מדוע להוסטל ולא למכון גמילה אני מקבלת את ההסבר כי הוא הפסיק לשתות באופן עצמאי. "אחרי השיחה הבנתי שיש לי שתי אופציות: למות או לחיות. אז בחרתי בחיים ומאותו הרגע הפסקתי לשתות. אני לא שותה כבר שנתיים וחצי. לא הלכתי למכון גמילה ולא קיבלתי אף עזרה בכל מה שקשור לשתייה – זו הייתה החלטה שלי", מספר אלכסנדר.

בהוסטל עבר אלכסנדר תהליך שיקומי ארוך בליוויה של ניקול, שנפגשת איתו כבר שלוש שנים באופן קבוע אחת לשבוע-שבועיים, במקביל לשיחות טלפוניות רצופות, ומלווה אותו בכל התהליך מבחינה נפשית. כמו כן, הופנה אלכסנדר לקבלת טיפול תרופתי מתאים, קבלת סיוע מביטוח לאומי והסדרת מסמכים רלוונטיים. כיום אלכסנדר שוכר דירה באופן עצמאי יחד עם שלושה שותפים נוספים ברחוב רוגוזין. הוא החל לעבוד בעבודות ניקיון ואבטחה וחזר לשגרת חיים תקינה ובריאה.

במקביל, חידש אלכסנדר את קשריו עם בני המשפחה וחזר להיות בקשר מצוין עם גרושתו והילדה. לאור התהליך השיקומי שעבר, הסכימה גרושתו להיפגש עמו והופתעה לראות איזה שיפור חל בחייו. כיום אלכסנדר מתכנן להתחתן עם אישה שהגיעה לארץ לצורך עבודה אך מתגוררת בקייב. השניים התאהבו והיא החליטה לעשות עלייה לארץ עבורו ולהתחתן עמו בישראל. עברו של אלכסנדר לא מרתיע אותה, הוא אדם חדש עכשיו.

כשרואים את ניקול ואלכסנדר משוחחים ניתן לראות בשניות את גודל החיבור ביניהם. ניקול הצליחה לשנות לאלכסנדר את החיים, ובתמורה קיבלה סיפוק משמעותי מעבודתה. הוא משתף אותה בכל הפרטים הנוגעים לחייו, החל מפגישה עם בתו ועד להתייעצות בנוגע לענייני זוגיות. הוא אף מספר לה בגאווה פעמים רבות על יציאות עם חברים בהן היה אלכוהול והוא לא שתה בכלל. "אני מאוד גאה בו. אני מתרגשת בכל פעם כשהוא נכנס לדלת ואני נזכרת בתהליך שהוא עבר", מסכמת ניקול.