להצליח בלי תירוצים
15.06.14 / 16:00
"אני מציעה לאנשים ככלל, לאו דווקא לבעלי מוגבלויות לעולם לא לשדר מסכנות אלא כוח, כוח שנובע ממקום של מודעות". כך אומרת אתי אברהמי- נבט (39), שמנצחת ומצליחה גם עם לקות השמיעה ממנה סובלת. כסגנית יו"ר אגודת הסטודנטים של מכללת "אחווה" היא מאמינה שעם שוויון הזדמנויות לא רק שהיא יכולה ללמוד לימודים אקדמאים כמו כולם, היא יכולה לעשות הכל בלי תירוצים.
כולנו מחפשים מידי פעם סיבות כאלה ואחרות כדי לתרץ את אי ההצלחה שלנו, אבל אצלה זה להפך, היא מבינה שהיא הפכה לדמות ומודל הערצה לכל מי שמוותר לעצמו קצת או חושב שהוא לא מסוגל. "אני מניפה את הדגל של היכולות. אם אני יכולה כולם יכולים", היא אומרת.
בגיל 36 מצאה את עצמה מובטלת, מחוץ למעגל העבודה וכשהגיעה ללשכת העבודה ולביטוח הלאומי כדי לסדר את העניינים- נקודת הפתיחה שלה להמשך היו "אפסיות"- ללא בגרות או תואר כלשהו, נשאוה ואם לשניים ולקוית שמיעה. נדמה היה לה שלא תצליח להתברג ולמצוא את עצמה מחדש. אמנם היה לה ניסיון של ניהול משרד ומזכירות משפטית אולם תנאי הסף שלה לא היו מפתים עבור מעסיקים.
לאחר זמן מה חברה קפה אליה לביקור עם חוברת של אחווה ואמרה לה שהיא הולכת למכינה קדם אקדמאית במכללת אחווה שמעניקה הנחה משמעותית לתושבי אשדוד, אברהמי- נבט, החליטה שהיא מצטרפת אליה וכבר ביום ראשון נרשמה והחלה בהשלמת הבגרויות, אלא שהיא לא הבינה כל כך שלאחר המכינה היא אמורה להמשיך לתואר אקדמאי. היא התיישבה בשורה ראשונה ועברה את המכינה בציון ממוצע של 69.
מתוקף היותה בחורה חירשת היא ראתה את כולם הולכים להירשם לתואר הראשון ולא הבינה כל כך את מקומה וכיצד תעשה זאת בעצמה- בלי עבודה, חירשת ולא ממש הבינה מה היא אמורה לעשות עם הבגרויות. המכללה הפנתה אותה ל"מכון לקידום החירש" - עוד כשהייתה צריכה לעשות פסיכומטרי והיא עלתה כבר שלוש פעמים לדיונים בכנסת והציגה שם את החסמים שיש ללקויי שמיעה בכל הנוגע ללימודים אקדמאים. היא נלחמת בעצם לא רק למען עצמה אלא למען כל בעלי הלקויות באשר הם.
באחד הדיונים מול עמרם מצנע ביקשה לדבר ופתחה את ליבה וביקשה שיעזרו לה עם השפה האנגלית כיוון שהיא קוראת שפתיים וזו אינה שפת האם היה לה קשה לעבור את הקורס החמישי והאחרון. לאור בקשתה נקבע תקדים והיא קיבלה פטור מהקרוס האחרון מאנגלית על מנת שתוכל להמשיך בלימודיה. היום, נכתבים תקנות לשוויון בכנסת שיהיה ביטול גורף לכל לקויי השמיעה בארץ על מנת שיוכלו להצטרף ללימודים אקדמאים. במכללת אחווה מכנים אותה "פורצת דרך".
על אף שיש לה נכות של 56%, היא לא אמורה לקבל ולא דורשת קצבאות, היא רוצה לרכוש ידע ולעשות גם תואר שני ואפילו דוקטורט, להתקדם כמה שתוכל בחיים. כשהגיעה למכללה אמרו לה לפנות לביטוח הלאומי לגברת אסתר ברודו באגף השיקום שראתה את הניצוץ בתוכה והרצון העז ללמוד, לאחר חצי שנה בה ניסו לנתב אותה לעבודה נתנה לה מלגת לימודים ואמרה לה: "צאי ללמוד אני רוצה להיות גאה בך".
לאברהמי נבט יש לקות שמיעה מאוד גבוהה והיא נעזרת במכשיר שמיעה. מדובר במחלה שעוברת במשפחה- עם השנים השמיעה מדרדרת, אין למחלה שם והיא לא גנטית וככל שהיא מתבגרת- מכתה ד' סבלה מדלקת ועם הזמן המצב מחמיר. המכשיר מתאים את עצמו אבל על מנת לנהל איתה שיחה כמו שצריך יש לשבת מולה בצורה פרונטאלית מכיוון שהיא בעיקר קוראת שפתיים.
מרגישה שמרחמים עליך?
"הכל תלוי בגישה שלך לנכות שלך. אני לא באה ממקום של בקשת עזרה. אני מסתכלת על זה בחיוך וצוחקת על זה עם חברים בכתה. אני לוקחת את זה בהומור. למשל במכינה לא ידעו ולא הבינו למה אני יושבת עם מכשיר מיוחד מול המרצה. מכשיר שנקרא FM ונענד על הצוואר כמו שרשרת ובאמצעותו נשלחים אותות ללקוי השמיעה וכך קל יותר לשמוע את הדברים באולם גדוש סטודנטים.
איך זה בא לידי ביטוי בחיי היומיום?
"אפשר לומר שאסור לי להיות במועדונים או במקומות מאוד רועשים- זה מסוכן עבורי ומאוד מפריע לי הנוכחות של רמקולים וזה יכול לגרום לי למיגרנות. אם מישהו יעמוד עם הגב אליי וידבר אליי סביר להניח שאני לא אשמע אותו- חייבים לעמוד מולי פרונטאלית מכיוון שאני קוראת שפתיים. אני יכולה להיות בחדר השינה שלי ולא לשמוע שדופקים בדלת או אפילו יכולה לפספס אזעקה של "צבע אדום". מעבר לזה הכל די נורמטיבי".
יותר קשה לך ללמוד מבן אדם "רגיל"?
הרבה יותר קשה. תחשבי שהמרצה מדבר בקצב מסוים ואת הרבה פעמים מפספסת כמה מילים במשפט, אני צריכה לחבר את הכל בראש מתוך היגיון. מצאתי כל מיני שיטות- לפעמים אני משיגה סיכומים מחברות, יושבת עם הלפטופ ומקלידה הקלדה עיוורת שהצלחתי לרכוש עם הזמן כמזכירה משפטית תוך כדי קריאת שפתיים ולפעמים אני יושבת עם חומרים של קורסים ולמדת לבד בבית."
מאיפה כוח הרצון הזה?
"כשאת מגיעה לגיל 36 ומבינה שאת "כלום" ואת לא יכולה כל היום לכבס ולבשל... תמיד הרגשתי איפשהו שזו לא המהות שלי כאישה. היו לי חלומות גדולים כשהייתה ילדה. הייתי כתבת נוער, שיחקתי שלוש שנים בתיאטרון הנוער האשדודי והייתי פעילה בהמון קבוצות נוער ואיכשהו עם הנישואין והמחלה גיליתי שבגיל 36 אני לא ממצה את עצמי. עם השמיעה שהתדרדרה, כבר לא שמעתי תמיד את הטלפונים במשרד ורציתי לעשות משהו שונה שיעצים אותי. אני סטודנטית היום במשרה מלאה וממש חיה במכללה. הגעתי ממקום של שבר גדול ללימודים שהיו לי כגלגל הצלה".
תורשה ומורשת
יש לה ילדה בת 19 (נורמטיבית) שאמורה להתגייס בקרוב וילד בן 15 שלומד בכתה "מדעית" שסובל גם הוא מליקוי שמיעה. אצלו הלקות שמיעה רק בתחילתה. הילד שלה מאוד מקובל והיא דואגת להנחיל ולהטמיע לו שיש לו לקות שתלווה אותו תמיד והוא יילחם ויתמודד איתה. היא מלמדת אותו להשתמש בכלים שלו.
"אני מציעה לאנשים ככלל, לאו דווקא לבעלי מוגבלויות לעולם לא לשדר מסכנות אלא כוח, כוח שנובע ממקום של מודעות. לדבר, לקבל אהבה והבנה פנימית. לא משנה כמה עזרה וכלים אנשים יקבלו- אם השינוי והאמונה לא יקרו אצלם, לא תעזור תמיכה של הסביבה. הכל תלוי באמונה פנימית, תוך כדי ניסיון ועבודה קשה. כמובן שעזרה ותמיכה תמיד עוזרים ואף נחוצים ורצויים אבל הכל מתחיל בי.