לקלפי של בית ספר "שחר" הגעתי בשעה 9:20 בבוקר, שם קבעתי להיפגש עם אחד התושבים הוותיקים והמוכרים בעיר, יוסף פריינטה (67), הליצן של החבר'ה ומאידך הפטריוט שבחבורה. הוא הגיע לאשדוד כשהיה רק בן 12. "גדלתי והתחנכתי באשדוד, הגעתי לפה כשהייתי בכיתה ו', סיימתי את התיכון במקיף א', המקיף הראשון בעיר", הוא אומר. פריינטה עבד 46 שנים בנמל אשדוד וכיום הוא פנסיונר "טרי". פריינטה: "רק לפני 4 חודשים יצאתי לפנסיה, הכל עוד חדש לי. בתחילת דרכי בנמל שמשתי כסוור, אחר כך מנופאי, נהג מלגזה, בסוף סיימתי באפסנאות. מי שלא עבד בנמל, לא יודע עד כמה זאת עבודה קשה". עושה הרושם כי פריינטה הוא אזרח רציני שיודע מה טוב בעבור העיר שלו. "טיילתי לא מעט בעולם, ואני יכול לומר שאין עיר בעולם שדומה לאשדוד, ביופי שלה, באוויר הטוב, בים הרחב ובכל הסגולות שיש פה, אני מת על המדינה שלי ועל אשדוד כעיר", הוא אומר בגאווה.

פריינטה מתעניין מאוד בפוליטיקה, אך הוא אינו מוכן לטבול את עצמו בביצה הפוליטית, ולכן הוא שומר מרחק. "תראי, אני גר באזור ד', ממש על ידי גר צבי צילקר, אנחנו ביחסים מאוד טובים, הוא אדם צלול מאוד, עם זיכרון פנטסטי. אני אומר לך את זה באחריות יוצא לי מדי פעם לשבת איתו בבית קפה ולשמוע אותו", מסביר לי בנחישות תוך כדי הליכה וחיפוש כיתת ההצבעה.

פריינטה מכין את תעודת זהות שמשרתת אותו לאורך השנים, אני מוצאת את עצמי ממתינה בחוץ, בבית ספר "שחר" הקפידו על כללים נוקשים ולא נתנו לי לצלם את פרייטנה כשהוא משלשל את המעטפה אל תוך הקלפי, הוא יוצא מכיתת ההצבעה מחויך, לוחץ יד לאחד העוברים והשבים ואומר לי בחצי קריצה: "המשימה הושלמה, עשיתי את חובתי הבסיסית והצבעתי. אני מאוד אוהב מה שקורה פה לאחרונה בעיר, היא התחילה לזוז, יש תנועה, אבל צריך יותר. הייתי רוצה לראות כאן יותר תיירים, יותר מקומות בילוי, אבל לצד זה הייתי שמח שנמשיך לשמור על צווינה של העיר. אשדוד צריכה להמשיך ולשמור על המסורת".

פריינטה מוסיף: "צילקר היה פה ראש עיר יותר משלושים שנים, הוא הפך את העיר למה שהיא היום, תראי אילו כבישים רחבים ונוחים יש פה, העיר מתוכננת, בכל זאת על כיסא ראש העיר ישב מהנדס, כל דבר נמצא במקום. בגלל זה בחרתי לתת לצילקר את הקול שלי. למועצת העיר בחרתי במפלגה דתית, אני רוצה שאשדוד תשמור על צווינה הדתי. חשוב לי שאנחנו כיהודים נשמור על הזהות שלנו, היהדות מאחדת ומגבשת אותנו, עלינו לשמור על מה שמבדיל אותנו מעמים אחרים".

עוד בימיה הראשונים של אשדוד ושל מדינת ישראל, לקח פריינטה חלק, הוא נלחם בכל מלחמות ישראל: מלחמת ששת הימים, יום כיפורים, מבצע קדש, מלחמת לבנון הראשונה, בכולם הוא נכח. "על כל מלחמה יש לו סיפור", מגלה לי אחד מחבריו לעבודה. פריינטה נזכר בשירות הסדיר:  "כשהייתי חייל צעיר, נכנסתי לקורס מ"כים, שבוע לפני שסיימתי את הקורס, היה לנו כנס, לשם הגיע הרמטכ"ל יצחק רבין ז"ל, הוא שוחח איתנו ובסוף שאל האם יש למישהו דבר מה להוסיף, אני מביט ימינה ושמאלה ואף אחד לא זז. בחוצפתי הרבה קמתי חדור בביטחון ואמרתי: 'אני לא רוצה להיות מ"כ, אני רוצה להיות נהג, אני חולה הגה'. כולם בהו בי ורבין אמר בקולו הסדוק: 'שב'. בסוף הכנס קראו לי ושחררו אותי מהקורס. אני עשיתי מילואים עד גיל מאוד מאוחר, התנדבתי המון למען המדינה".

אחד הסיפורים המעניינים של פריינטה נוגעים דווקא ביכולתו לבקר את המערכת, בשנות ה-80 שונה חוק שלם בעקבות בקשתו של פריינטה: "כשהיינו מסיימים מילואים, היו נותנים לנו טופס לביטוח לאומי וגם שקל, אך בעבורם היינו נאלצים לעמוד בתור במשך חצי יום. אני הבנתי שהחוק הזה הוא חוק של חכמי חלם, ולכן פניתי לכנסת ואחרי מספר דיונים ועתירות, מכתבים ושיחות, החוק שונה. כיום, אנחנו לא עומדים בשום תור ולא נותנים לנו שקל על יום המילואים".

ליוסף פריינטה יש עוד המון סיפורים, הוא כתב מכתבים לנשיא המדינה, לראשי הממשלה, לשרים וחברי כנסת. "מכולם קיבלתי תשובה, אפילו קיבלתי באופן אישי התנצלות מנשיא המדינה דאז אפרים קציר. אני בן אדם אכפתי, כשאני רואה באשדוד מפגע סביבתי, אני מתקשר ישר למוקד 106", הוא אומר.

פריינטה מסכם את יום הבחירות: "הייתי שמח לראות את אשדוד ממשיכה להתפתח, אני מגדל 3 ילדים, 9 נכדים והעשירי בדרך. לאשדוד יש פוטנציאל עצום, אנחנו רק צריכים לתת לפוטנציאל דחיפה קדימה כדי שהוא יתממש". בסוף המפגש הוא נפתח בפניי ואומר בצער: "כאב לי לראות שמדינת ישראל והתקשורת הארצית מתריסות את תושבי הארץ כנגד עובדי הנמל. אנחנו עובדים מאוד-מאוד קשה בעבור הלחם שלנו, ואם יש משכורות של 40 אלף שקל, זה רק בגלל שמישהו החליט שעל תפקיד X מגיע שכר גבוה. הייתי רוצה לומר מילה טובה לאלון חסן שעשה המון בעבור עובדי הנמל, אני מוריד בפניו את הכובע ומבקש ממנו להיות חזק. הוא תרם המון למערכת של הנמל". אני נפרדת מיוסף פריינטה בלחיצת יד חמה, ויודעת שזכיתי להכיר אדם שלא זוכים לראות בנוף שלנו.

רוני זילבר: "אני מתרגשת להצביע בפעם הראשונה"

בשעה 10:50 אני מתייצבת מול בית ספר הר"אה הממוקם באזור י"א, שם אני פוגשת את רוני זילבר (17), תלמידת כיתה י"ב במקיף ו'. בעבור רוני זו הפעם הראשונה שהיא מממשת את זכות ההצבעה שלה: "באופן אישי, התרגשתי לקבל את כרטיס הבוחר ממשרד הפנים בתיבת הדואר. הרגשתי שזו הזכות שלי, סוף-סוף להשמיע את הקול שלי ולעשות משהו למען העיר אשדוד. גם אם ההצבעה והמערכת הפוליטית פחות נוגעת באנשים שסביבי, דאגתי לבקש מהם לצאת ולהצביע, אפילו רק בשביל החוויה או בשביל ההתנסות, בכל זאת להצביע בפעם הראשונה".

זילבר היא בחורה רצינית, שמצד אחד מתעסקת עם תוכן שבני גילה עוסקים בו אך מצד שני, חובבת פוליטיקה וספורט. "קשה לי לשמוע על בני נוער שלא יוצאים להצביע. הרי העיר הזאת היא העתיד שלנו, וחשוב שנשמור עליה בצורה הטובה ביותר, זה בשבילנו. לצאת להצביע זה חשוב לא רק ברמה האישית, אלא ברמה החברתית בעיר", אומרת זילבר בנחישות בעודנו מפלסות את דרכנו לכיוון שער בית הספר. על רוני ועלי עטים פעילי בחירות ודוחפים לרוני פתקים עם האותיות: כן, דף, רק, שס, ל, עצ. עושה הרושם שרוני קצת נבהלת, ולא יודעת כיצד להגיב לביקוש הרב לו זכתה בעבור בקול שלה, אנחנו נכנסות לבית הספר ופתאום הכל שקט, רוני הולכת ובידיה הפתקים. היא שואלת אותי בביישנות: "מה אני עושה איתם?" אני מצביעה לה על הפח הקרוב...

בעודנו צועדות לכיוון כיתה מספר 174, רוני לוקחת נשימה, מסדרת את החולצה ואנחנו נכנסות, הפעם הצלחתי לתעד את האירוע, רוני נכנסת אל מאחורי הפרגוד בוחרת את הפתק, מכניסה למעטפה ומשלשלת את שתי המעטפות הצהובה והלבנה את תוך תיבת הקלפי ואומרת "מימשתי את זכותי כאזרחית המדינה". 

בבית הספר מתארת רוני שלא הקדישו לנושא הבחירות מספיק זמן: "החבר'ה בשכבה שלי לא מספיק מודעים לבחירות, חלק מהם אפילו לא ידעו מי זה לסרי, צילקר או כצנלסון וזה די כאב לשמוע את זה. עם כל הכבוד להופעה של ריאהנה בגני יהושע, בחירת הנגידה החדשה, רעידות האדמה ועוד כותרות אחרות, הבחירות לראשות העיר הן משמעותיות לא פחות".

רוני אומרת עוד כי היו כאלה שנתנו את דעתם ונמנעו מלחלות במחלת האדישות: "לא מעט חבר'ה מהכיתה שלי תומכים בלסרי, לדעתם הוא עשה  המון ב-5 השנים האחרונות, הביא לפה תרבות, תיירות, פיתח את העיר, למען האמת אני גם אני מאמינה בזה". למועצת העיר רוני בחרה לשים בקלפי את צמד האותיות 'רק' של תנועת 'האשדודים'. היא אומרת: "מדובר בתנועה שמביאה איתה רוח צעירה ורעננה לפוליטיקה המקומית, בקבוצה יש מנהיגים ומתנדבים איכותית, שבשנים האחרונות פועלים ללא לאות ליצירת שינוי חברתי באשדוד. בקבוצה אנשים המאמינים כי הדרך ליצירת שינוי חברתי טמונה בעשיית הטוב, באקטיביות קהילתיות ובשותפות הדדית - דבר הנדיר בעולם הפוליטי".

רוני מסכמת:  "הייתי רוצה לראות יותר מקומות בילוי לצעירים, די מבאס לשבת בפארק ביום שישי בערב או ללכת בדיוק לאותם המקומות הבודדים שפתוחים בשבת. אני יוצאת מדי פעם מהעיר ומבלה בתל אביב ובראשל"צ, אבל אי אפשר לעשות את זה על בסיס קבוע, במיוחד כשאין רכב זמין. הייתי שמחה אם ראש העיר שייבחר ייתן מענה לבעיות הללו. לדעתי צריך להגביר את הקצב, ולבנות אצטדיון כדורגל ראוי, אנחנו בליגת על, זאת פשוט בושה שאנחנו מארחים בתוך אצטדיון משנות ה-50". אני מסיימת את הפגישה עם רוני בהמון תקווה ומתענגת על העובדה שהדור הנוכחי מביע אכפתיות, ולמרות שבעין רחבה יותר הדברים נראים קצת אחרת.