בסוף חודש אוגוסט 2012 נפגע סמל יהונתן בן ישי בראשו, מזחל טנק במהלך אימון ברמת הגולן. בן-ישי התגייס לגולני בתקווה להגן על אדמת ארץ ישראל, אך תאונה בלתי צפויה גדעה את החלום והוא נפגע אנושות. הוא שכב שלושה ימים בבית החולים רמב"ם מחוסר הכרה, בשל פגיעת ראש קשה, הרופאים לא השלו את המשפחה ולמרבה הצער התחזיות הפסימיות התממשו בפועל – בתאריך ה-30.08.2012 (יום חמישי), החזיר יהונתן בן ישי את נשמתו לבורא והוא נקבר בטקס צבאי בחלקה הצבאית בבית העלמין באשדוד.

יהונתן נולד למשפחה מסורתית-דתית באשדוד, הוא למד בישיבת "נווה הרצוג", והיה אהוד ואהוב מאוד בקרב חבריו. ליהונתן עוד שלושה אחים (זיו בן 18, מיכל בת 16 וחצי, ואוריה בת הזקונים בת 9), בן לנאוה ולצ'רלי.

נאוה אימו מתארת את בנה כאילו הוא יושב על ידה, היא מדברת עליו בנינוחות מעוררת הערצה: "יהונתן היה המנהיג שבחבורה, גבר דומיננטי, כריזמטי מאוד, הייתה לו תכונה ייחודית - הוא מאוד אהב לעזור ולתת מעצמו למען הזולת. למרות היותו גבר, הוא מאוד אהב להקשיב ולייעץ לחברים ולנו ההורים, הייתה לו תפיסת עולם ייחודית, הוא מאוד בוגר לגילו, יכולתי לבוא אליו ולהתייעץ איתו כאילו היה זקן השבט". יהונתן היה מספר לאימו נאוה את רוב הדברים, אבל תמיד היה שומר על צניעות וענווה. "יוני שלי היה מאוד פעיל קהילתית וחברתית ואת זה נוכחתי לגלות רק אחרי מותו, הוא ילד של הכרת הטוב, הייתה לו אהבה כזאת של פעם", היא מתארת.  

לדברי חבריו "יוני, היה בן אדם מאוד רוחני, אין ספק שהיה לו נשמה גבוהה, הוא בחור צדיק, ישר והגון". עוד הם מוסיפים להתפעל מהאדם שסיים את חייו בדרך מיותרת וכואבת: "הצניעות שהייתה בו היא זו שכבשה אותנו. על יוני אפשר לומר שהוא היה מלח הארץ, אבל כבר למדנו שאלוקים לוקח אליו את הטובים ביותר".

שלושה ימים של חסד
התאונה ברמת הגולן התרחשה ב-27.08.2012. נאוה משחזרת: "זה היה היום הראשון של הלימודים, ובאופן מאוד אירוני, היום הזה התחיל מאוד טוב, שלחתי את הילדים ללימודים, אני הייתי בעבודה ופתאום בצהריים קיבלתי הודעה מאוד מפתיעה, במובן הרע של המילה. התבשר לנו שיוני נפגע אנושות מטנק. בהתחלה לא הבנו איך אפשר להיפגע מטנק, אבל בשעות האלו לא התעסקנו בזה יותר מדי, מיד נסענו לבית חולים רמב"ם שם יוני היה מאושפז. הגעתי לבית החולים רמב"ם כדי לראות את הילד שלי, ואני רואה את יוני שוכב שם בבית החולים, בחור שלם, פשוט מחוסר הכרה".

"שבב של תקווה"
כבר בהתחלה הרופאים סיפרו למשפחה על מצבו האנוש של יהונתן, הם לא הסתירו את העובדה שהחייל שלחם בגולני יתקשה מאוד לשרוד את התאונה הקשה, אבל בכל זאת משפחת בן ישי זעקה לשמיים וביקשה מבורא עולם עוד טיפת רחמים: "למרות מה ששמענו מהרופאים, היה בנו עוד שבב של תקווה, אבל לא, לא". נאוה מספרת שהם הביאו מומחה חיצוני מבית חולים בילינסון מטעמם, שיבחן את מצבו של יהונתן אך גם לו לא היו בשורות משמחות. "אחרי שלושה ימים בהם נאבק יוני על חייו, ליבו נדם".

אירוע התאונה - מה בדיוק קרה שם?
מפרטי התחקיר שערך צה"ל, עולה כי חיילי התאג"ד (תחנת איסוף גדודית - הצוות הרפואי של הגדוד) ישנו בקצה אחד הצירים שבו נסעו הטנקים במסגרת תרגיל, וזחל של אחד מהם פגע בראשו של בן ישי, בזמן שהחיילים הסיעו אותו לאחור. אירוע התאונה התרחש במהלך קורס מפקדי פלוגות וגדודים שבו השתתפו לוחמי חטיבת גולני וחטיבת השריון 188. מהתחקיר עולה כי בן ישי, חייל גולני המשרת בתפקיד רפואי בגדוד 51, נדרס על ידי טנק של חטיבה 188 מסוג מרכבה סימן 3, ונפצע קשה מאוד בפלג גופו העליון, בשטח האש במרכז רמת הגולן. רק לאחר הפגיעה בבן ישי, הבחין צוות הטנק בחיילים שישנו במקום, ונעצרו שניות לאחר הפגיעה בחייל. ככל הנראה, מפקד הפלוגה לא ידע כי החיילים ישנים על הקרקע. התדרוכים המוקדמים שניתנו לחיילים כללו את הוראות הבטיחות, בהן הדגש על איסור שינה שלא במקומות המיועדים לכך.

גורם הקרוב לחקירת התאונה הסביר: "מדובר באירוע רע ומיותר. בכל הרמות ובעיקר בקורסים הבכירים הללו של מפקדי פלוגות וגדודים, מקפידים ביתר שאת על הוראות הבטיחות, במיוחד נוכח אירועים קודמים". הוא ציין כי בהתהפכות טנק זהה מסוג מרכבה סימן 3 מאותה החטיבה ובאותו הקורס לפני שלוש שנים ברמת הגולן, נהרג מפקד צוות הטנק.

הדרך להנציח את יהונתן
שבעה חודשים תמימים עברו מאז מותו של יהונתן, לנאוה ולמשפחת בן ישי יש דרך להנציח את  זכרו של הבן והאח: "פעם מחודש אנחנו מבקרים את יוני בבית העלמין, בעלי לקח על עצמו את הפרויקט של החיים שלו, הוא אומר בבית הכנסת עם תפילת שחרית קדיש שלוש פעמים בשבוע. אחת לשבועיים מגיעים אלינו הביתה מהישיבה בה יוני למד, ישיבת 'נווה הרצוג' ומקיימים אצלי בבית שיעור תורה. כבר שבעה חודשים שאנחנו מחלקים ספרי תהילים קטנים לזכרו של יהונתן, בעזרת השם אני מקווה מאוד שבזמן הקרוב נצא עם ספר תורה לעילוי נשמתו. אנחנו מאוד משתדלים לתרום לכל מיני עמותות, בישיבת 'בני עקיבא' הקימו ספרייה לזכרו, בית הכנסת של הרב פינטו אנחנו תורמים סכום נדיב , אנחנו עושים הכול כדי להנציח את זכרו של יהונתן, כי הוא באמת היה אדם מאוד רוחני שידע לתת ולקחת טוב מהעולם, ואת זה אנחנו מאוד רוצים לשמר".

"משתדלים להתנהג כמשפחה"
ברגע שאסון בסדר גודל כזה נוגע במשפחה, המשפחה מתפרקת, אבל לנאוה חשוב מאוד להדגיש שאחיו של יוני חזקים והם משפחה מלוכדת. ייאמר לזכותה של נאוה שהיא דואגת להחזיר את יקיריה אל השגרה: "כל אחד מהילדים מתמודד עם זה אחרת, כל אחד זוכר את יוני כאח הבכור שתמיד דאג וחיבר ביניהם. אנחנו משתדלים בבית להיות מאוד פתוחים ולדבר על מה שכואב ועל מה שמפריע. אני בעד לקבל עזרה מבחוץ ואני מעודדת את הילדים לזה. היה לי מאוד חשוב שהילדים יחזרו לשגרת לימודים ולמסלול, אני מעודדת אותם לצאת לנשום אוויר". למעשה נאוה משמשת כעמוד התווך בבית: "אנחנו מאוד משתדלים להתנהג כמשפחה למרות הקושי, הצער והיגון".

להתמודד עם הכותרת: 'משפחה שכולה'
יום הזיכרון לחללי צה"ל מביא איתו מעטפת חמה סביב המשפחה, אבל הצער והכאב תמיד נמצאים: "הקושי הוא דווקא עכשיו בדיוק לפני ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, זאת בעצם תהיה הפעם הראשונה שלנו שמעל הראש שלנו תהיה הכותרת 'משפחה שכולה'. הזמינו אותנו ללא מעט טקסים, אם זה בבית יד לבנים פה באשדוד, בישיבת 'נווה הרצוג', מטעם בית הספר של אוריה הבת הקטנה שלי. כיום אנחנו מאוד עטופים בסביבה אוהבת ורגישה, אבל אין ספק שעם התקרבותו של יום הזיכרון לחללי צה"ל, הטבעת האנושית החמה מתהדקת סביבנו". נאוה מספרת על הקושי בחסרונו של בנה הבכור: "הנוכחות של הבן שלי חסרה בבית, הבישולים שלי, עד היום מאוד קשה לי להכין את המאכלים שהוא אהב כמו שקשוקה או קציצות ברוטב עגבניות. בשבוע שעבר עשיתי מאמץ ואפיתי משהו שלא הייתי מסוגלת קודם לכן".

"הבגדים של יוני נשארו בארון, לא הזזנו אותם"
יהונתן חלק חדר עם אחיו זיו, ההורים קנו לזיו ארון חדש, אך בכל זאת הם חילקו שוב לשניים את הארון המשותף. "יוני חלק חדר עם זיו, הבגדים של יוני נשארו במקומם לא הזזנו אותם, למרות שקנינו ארון חדש לחדר השינה של הבנים. מבחינתי הוא עדיין פה, כלומר הנוכחות שלו בבית תישאר לעד. הבגדים שלו שנשארו בארון זאת הדרך היחידה שלנו לשמור עליו ולהנציח אותו בבית, כולנו רוצים להמשיך להרגיש את הנוכחות שלו בבית, ולכן אנחנו משאירים כל דבר חפץ ששייך לו. כל אחד לקח חפץ אישי של יוני, מיכל לקחה את הדיסקית שלו והיא עונדת אותה, זיו לקח את השעון של יוני וחולצה ספציפית".

ארון הבגדים של יוני הפך לחדר התייחדות
נאוה מוסיפה ואמרת: "החברים של יוני באים לבקר אותנו המון, אבל זה לא בגלל שיוני נהרג, זה בגלל שהם היו פה עוד הרבה לפני. גם החברה של יוני תמיד נמצאת איתנו. אני יודעת שהיא קיבלה את המוות שלו בצורה מאוד קשה, אני רואה את הכאב שלה דרך הסטטוסים בפייסבוק, מלבד השיחות שלנו". נאוה אומרת עוד שלחברים של יוני יש שני דרכים להיזכר בו, הראשונה: "האמת שארון הבגדים שלו הפך לחדר התייחדות של החברים, כל פעם שהחברים מגיעים הם נכנסים לחדר מריחים את הבגדים שלו ויוצאים. הדרך השנייה - יש ליוני חברים נאמנים, מדי פעם הם הולכים לבקר אותו בבית העלמין, הם באים לספר לי שהכול בסדר אצלו ואין לי מה לדאוג".

הנוכחות של יהונתן
אחרי מותו של יוני, המשפחה מצאה וקיבלה לא מעט פרטים וחפצים אישיים, היה חשוב להם לא להעלים או להחביא את החפצים. להיפך, להבליט אותם: "הנוכחות של יוני בבית מאוד ברורה, גם השיח עליו מאוד פתוח, אנחנו לא מנסים לטשטש או להעלים את הנוכחות שלו. יש חפצים שלו כמו המחשב שאנחנו עושים בו שימוש לעומת הטלפון הנייד בו אנחנו לא נוגעים ולא מוכרים, כי יש שם תכתובות אישיות של יוני, אנחנו  מכבדים את הפרטיות שלו, גם את החפצים האישיים שלו שקיבלנו מהצבא, פתחנו פעם אחת, מאז הם עומדים באותו מקום".

שיחות עם יהונתן
שאלתי את נאוה האם היא מקיימת שיחות עם יהונתן, האם משהו השתנה בה מאז מותו של בנה הבכור. להפתעתי, נאוה הצליחה לענות לי תשובה מאוד ברורה: "צורת החשיבה שלי השתנתה, תמיד אני חושבת מה יוני היה אומר לי על זה, מה יוני היה מייעץ לי. אני מרגישה שכיום אני מתעסקת יותר בעיקר מאשר בטפל. אני מדברת איתו לפעמים. לדוגמא, השומר מסך בפלאפון שלי זאת התמונה שלו. בשיחות איתו אני תמיד תוהה למה הוא לא איתנו?! למה דווקא הוא. שלא תביני לא נכון, חס וחלילה לא הייתי מאחלת את זה למשפחה אחרת, אבל כל הזמן אני שואלת למה? אני שואלת שוב ושוב את עצמי, את יוני, איך זה קרה, למה זה קרה? לפעמים השאלות האלו לא מרפות ממני, ועדיין לא ברור לי למה, מה לא היה בסדר בילד שככה התגלגלו הדברים. יש המון שאלות". נאוה מוסיפה: "אחרי ששוכלים בן, החיים כבר לא חוזרים לנקודה שהייתה לפני האסון, החיים תופסים נתיב אחר שאינו מוכר. אני לא חזרתי לעבודה, לפחות לא עד סוף השנה, אני מרגישה שאני זקוקה לשנת האבל הזאת. אני במקצועי רואת חשבון, כיום בעלי הוא המפרנס היחיד בבית. חשוב לי לחזק את המשפחה שלי את הילדים שלי, את בעלי, כולנו עברנו טלטלה".

מצב החקירה...
בימים אלה חקירת התאונה עומדת על סף סיומה. "החקירה לפני סיום, אין לנו יותר מדי מידע אודות הפרטים, כל העניין טרי ואת האמת זה ממש לא מעניין אותי, אני איבדתי את הבן שלי", אומרת נאוה. לצד הכאב הגדול, נאוה מפתיעה ואומרת מילה טובה על צה"ל: "הצבא נותן לנו סיוע מלא, צה"ל בקשר מתמיד איתנו, למען האמת אנחנו משפחה מאוד פתוחה ואנחנו מוכנים לקבל את העזרה שהם רוצים לתת. במערכת הצבאית יש המון התחשבות, סובלנות, יש קצינת נפגעים שהיא בקשר רציף איתנו. בתחילת השבוע ביקר אצלי בבית מח"ט גולני".

שאלתי את נאוה אם היא מפנה אצבע מאשימה למישהו מסוים: "תראי, ברור שיש לנו קושי לקבל את התאונה, את התוצאות הכואבות שלה, עולות המון שאלות בנוגע לאירוע, האצבע מופנת כלפי הגוף עצמו, לא כלפי אדם ספציפי".

4 חיילים מאשדוד הלכו לעולמם בשנה האחרונה

בית יד לבנים באשדוד נותן מענה זמין למשפחות השכולות. מרדכי לוי יו"ר בית יד לבנים אשדוד, מקיים ערוץ תקשורת רציף עם המשפחות השכולות, אליהן נוספו השנה עוד ארבע משפחות: משפחתו של יבגני בסקוביץ, משפחתו של נתאל חדד, משפחתו של טל שגב וגם משפחתו של יהונתן בן ישי. פעילותו הענפה של מרדכי לוי נושאת בימים אלה פרי, כאשר בחודש הבא יכנס ספר תורה לעילוי נשמתם של כל חללי צה"ל מאשדוד. ספר התורה יעשה סבב רוטציה בין בתי כנסת הגדולים העיר. לדבריו של מרדכי: "השנה הובטח לי מטעם העירייה שינתנו כספים לשיפוץ אולם הזכרון בבית יד לבנים, 20 שנה לא ערכנו שם שינויים משמעותיים, הגיע הזמן לשנות את פניו של האולם, וככל הנראה השיפוץ יתחיל בזמן הקרוב. אחד הדברים שמאוד שמחו אותי שב-21.5 יכנס ספר תורה  מהודר לעילוי נשמתם של חללי אשדוד".

מרדכי ידוע כאדם של מילים, עבודתו מאלצת אותו כל הזמן להתעסק עם אלה שאינם, לגרום לנו תמיד לזכור את נוכחותם, באחד מנאומיו הבולטים אמר: "אנו שוב זוכרים את הנופלים, את אלה שאינם, והם בלתי נראים. אולי הם כאן? כן הם פה וגם שם – פשוט יש ערפול! קשה לנו עוד לזהותם. התמונות עולות, והמילים העצובות, טשטוש מופשט מסביב כי אבדו התקוות. הנה שוב יקיר נפל, אמיץ היה, גיבור היה ועכשיו הוא בתהום נשיה. אנו חורטים, שוב ושוב על מצבות – שם של איש שאבדו לו התקוות".