לפני 11 שנה, חברה של מור ביקשה ממנה ללוות אותה ברכב "רק לחמש דקות". חמש הדקות האלה שינו לה את החיים מין הקצה אל הקצה. תאונת דרכים שעברה, בחמש הדקות הקצרות האלה, הפכה אותה מנערה צעירה ותוססת, רקדנית מוכשרת שעתידה לפניה לצמח. מור נסעה ברכב עם נהג צעיר, לא חגרה חגורת בטיחות ונפגעה בתאונה. היום היא משותקת בפלג גופה התחתון ואף מוזנת בצינור.

היא בילתה זמן רב בטיפול נמרץ, כצמח לכל דבר ואם הבעת פסימיות מצד הרופאים לגבי סיכוי שיקומה, לאחר ניתוחים, טיפולים משקמים והרבה תפילות, היא הראתה סימני התעוררות רק לאחר שמונה חודשים ארוכים, מור חזרה הביתה בפעם הראשונה.
"בבית המשכתי בשיקום, ולאט לאט חזרתי לעצמי", נזכרת מור ומוסיפה, "עברתי עוד ניתוחים, ובכל יום היה אימון אחר של הליכה או אימוני דיבור- הרבה זמן בקושי הצלחתי לדבר, והתקופה הזאת הייתה בשבילי קשה מאוד, זה הרגיש לי כמו נצח".

טל, אימא של מור, מספרת על הימים הראשונים בבית, כימים קשים, "אחרי התאונה, קיבלתי ילדה אחרת, פגועה מבחינה פיזית וקוגניטיבית. זה לא כמו בסרטים, שהיא מתעוררת ויודעת בדיוק מה קרה לה - צריך ללמד אותה כל דבר מחדש, איך לזהות חפצים, איך לזהות אנשים. אתה צריך להיות זמין 24 שעות בשבילה. שבועיים לפני התאונה בדיוק ילדתי אחות למור, והייתי באמצע לימודי משפטים, אבל למרות הקושי הייתי חייבת להמשיך. אתה צריך להחזיק את עצמך ולהמשיך לחיות, אין לי את הפריבילגיה ליפול ולהיכנס לדיכאון. יש לי עוד ילדים, יש משפחה, צריך לעבוד. יש ימים יותר קשים, ואני עדיין בוכה לפעמים כי עוד לא הפנמתי את מה שקרה לה. אי אפשר להתרגל למצב הזה למרות הזמן שעבר, אבל אנחנו חייבים להמשיך לחיות, גם בשביל מור".

מה שעוזר מאוד למור להמשיך הוא להקת "אביבים", ולמרות מגבלתה הפיזית בחר אבי לוי, מנהל להקת "אביבים" והכוריאוגרף של הלהקה, לשלבה במופע החדש "מקודשת" אשר עלה בחודש האחרון, "הלהקה ממש חממה", מספרת טל, "היא ממש עוזרת לשיקום הנפשי של מור, גורמת לה להרגיש חיונית. הלהקה לא מותאמת לנכים, אבל למרות זאת נותנים לה מקום וגם שמים אותה במרכז. כשהיא רוקדת את ריקוד הסולו שלה לשיר 'מלאכית' של שלומי שבת במופע 'מקודשת' ממש נדמה כאילו השיר נכתב עליה".

החברים של מור מהלהקה נשארו איתה בקשר לאחר התאונה?

"החברים בלהקה באו לבקר את מור כל הזמן אחרי התאונה, והבית היה מלא כל הזמן.
היום הם בגרו, התחתנו והתרחקו פיזית, אבל עדיין הם שומרים על קשר טלפוני.
אם מור מתקשרת, אין מצב שהם יסננו אותה", אומרת טל בחיוך.

מור מספרת כי אבי לוי היה חלק חשוב בקשר הזה בינה ובין חברי הלהקה. "אבי, המורה שליווה אותי, מעודד אותי להמשיך לרקוד", מספרת מור ומוסיפה, "הוא גם עוזר לי לאט לאט לחזור וללכת. למרות שחשבתי שלא אוכל ללכת, היום אני מצליחה ללכת כמעט לבד, וכל זה הודות לאבי שנותן לי השראה להמשיך ולא לוותר".

גם טל, מהזווית שלה כאמא, מסכימה עם מור: "אבי ממש נותן ערך מוסף לכל הרקדנים - הוא מסור, מחנך ומקפיד על דברים באופן כזה שרואים שאכפת לו. הוא היה מבקש מתלמידים שלו להראות לו תעודות מבית הספר, כי מבחינתו מצוינות ורצינות הם ערכים, לא רק בריקוד, אלא גם בלימודים. אם היה צורך הוא היה מממן מורים פרטיים על חשבונו לתלמידי החוג. אבי רואה בריקוד יותר מתחביב, והפרפקציוניזם שלו הוא מה שהביא את 'אביבים' להצלחה שלה. מבחינתנו, אפשר להגיד שחלק גדול מהקרדיט על השיקום של מור מגיע לו. הוא ליווה אותנו עוד כשמור הייתה במצב של צמח, וגם היום הוא ממש חלק מהמשפחה. כשמור ביקשה ממנו ריקוד סולו נוסף הוא הגה עבורה את 'מלאכית', אבל הוא לא מוותר לה על שום דבר. אם צריך לנבוח עליה, הוא יעשה את זה ולא משנה לו המוגבלות שלה. כנראה שגם בזכות העידוד שלו החברים מהלהקה באו לתמוך בנו, ועד היום הוא ושאר הרקדנים מתייחסים אליה כשווה בין שווים. הוא מאמין ביכולות של מור, ומתווה דרך לה ולילדים גם מבחינה אישית, ולא רק מקצועית".

מה אתן חושבות על הלהקה?

מור: "אני לעולם לא אפסיק לרקוד ולהופיע, וחלק גדול מהקרדיט על זה מגיע לאבי וללהקה. הוא איש בעל כוחות. גם כשאני בעצמי התייאשתי, הוא לא הסכים לוותר ודחף אותי להצליח לא רק ללכת אלא גם להשתתף עם הלהקה ולרקוד בה".

טל: "קודם כל, מגיע ללהקה כל הכבוד על העבודה המדהימה על 'מקודשת'. רואים שיש במופע חשיבה אחרת, מקורית, שיש גם סיפור ומחזמר ולא רק ריקודים. מור היא ממש חלק אינטגרלי מהלהקה. היא מאוד רוצה להשתתף, לא מוותרת על אף שיעור. גם לפני התאונה אבי היה מבקש מתלמידים להגיע לשיעורים ולשבת בצד גם אם הם חולים, רק כדי לקחת חלק מהשיעור. היום מור כל הזמן מבקשת להשתתף בחזרות, והיא גם עושה את זה. היא אפילו נסעה לחו"ל לסיבוב ההופעות של הלהקה בשוויץ ובארה"ב, למרות שלטוס איתה זה ממש לטוס עם בית חולים קטן. כל זה קצת מכביד על המשפחה מבחינה כלכלית וגם מבחינת המאמצים שזה דורש, אבל זה שווה את זה. אני מאוד מקווה שהלהקה תמשיך בחיים שלה, זה הדבר האמיתי היחיד שיש למור מעבר למשפחה שלה. דברים כמו זוגיות הם רחוקים יותר בינתיים, אבל אני מאמינה שגם זה יקרה".

אז אני מבינה שלא בדיוק תומכים בכם מבחינה כספית.

טל: "באשדוד אין מסגרת שיקומית לילדים כמו מור. קיימות מסגרות לעיוורים, תשושי נפש, עבריינים וכו' אבל לא לבעלי נכות נרכשת. יש חדר מוזנח במתנ"ס שבו נכים אמורים להיפגש ולהתגבש חברתית, אבל אין בו אלמנט שיקומי. המצחיק הוא, שלחדר הזה אין גישה לכסאות גלגלים. בבאר שבע ובערים נוספות, לעומת זאת, יש מעונות יום לאנשים אחרי גיל 21. כל השיקום של מור בא על חשבון המשפחה, חדרי כושר או פעילויות מסובסדות אחרות המותאמות לנכים לא קיימים באשדוד, ואנחנו נאלצים לממן באופן פרטי מלווה שישגיח עליה. כמובן שכל הנסיעות והציוד המיוחד של מור הוא על חשבוננו מהרגע שהיא עברה את גיל 21".

מה את אוהבת לעשות חוץ מלרקוד?

מור: "אני מאוד אוהבת במה. עד לא מזמן ערכתי תכנית מוזיקלית בימי שישי ברדיו דרום, תפקיד ששמעון אלקבץ (ראש מנהל תרבות במשרד התרבות והספורט, א"א) הציג אותי אליו ואני משקיעה בו המון. חוץ מזה, אני מרצה מדי פעם בבתי ספר מטעם עמותת "אור ירוק" ומספרת לתלמידים את הסיפור שלי.  מגמת תקשורת באחד מבתי הספר אפילו עשו עלי סרט, ומאוד נהניתי את שיתוף הפעולה איתם. אולי מישהו ירים את הכפפה ואני אוכל גם לעבוד בתור מעבירה של סדנאות בטיחות בדרכים לתלמידים".

ולסיום, יש לך משהו שהייתן רוצות לשתף בו את הקוראים?

מור: "קודם כל והכי חשוב, זה להדגיש את נושא הזהירות בדרכים. כל הילדים צריכים לחשוב לעצמם מה טעות קטנה בשיפוט יכולה לעשות להם, להורים ולחברים שלהם. בכביש לא משחקים, יש לזה מחיר כבד מאוד".

טל: "הייתי רוצה להודות לשמעון אלקבץ שעזר למור עם העבודה בתחנת הרדיו. תודה ענקית מגיעה לחברים מלהקת 'אביבים' ובמיוחד לאבי לוי. אין מילים להביע כמה שהוא עוזר למור, ולעוד הרבה ילדים אחרים, להגשים את עצמם באמצעות המחול. 'אביבים' היו, ואני מקווה שתמיד ישארו כמו משפחה לי ולמור".