מאת: יעקבי שמעון 

ביולי 1941 כבשו הגרמנים את וילנה בירת ליטא. מיד החלו פוגרומים ביהודי העיר שנחשבה כמרכז היהודי הרוחני הגדול והמפורסם ביותר ולכן כונתה "ירושלים דליטא". בשיתוף פעולה מלא ונלהב של הליטאים הושפלו, עונו ונרצחו יהודים רבים לאור היום, בסמטאות וברחובות הראשיים ואין פוצה פה ואין מוקיע בשער. חיי היהודים הפכו הפקר.

בספטמבר 1941 החלו הגרמנים בסיוע עוזריהם הליטאים והאוקראינים לקבץ את הגברים היהודים והוליכום ליער פונארי הסמוך לוילנה. שם ביער הם אולצו להתפשט ונורו אל תוך בורות גדולים שנחפרו קודם לכן על ידי הרוסים כדי לשמש מאגרי דלק. הבורות בקוטר 14 עד 30 מטר ובעומק שמונה מטרים התמלאו בגופות הנרצחים ומאז נודע יער פונארי לשמצה ואיזכור שמו עורר חלחלה.

במקביל לחיסול היהודים הגברים הוקמו שני גיטאות בוילנה, וכל יהודי העיר רוכזו בהם בצפיפות איומה ביותר. 4-8 משפחות בדירה קטנה. התנאים בגטאות היו קשים ומלחמת ההישרדות היתה לחם חוקם של היהודים. מחסור חמור במזון אילץ את שושנה שהיתה בת 14 באותו זמן, להסתנן אל מחוץ לגטו ולחזר אחר הפתחים אצל שכניה הגויים אותם הכירה קודם המלחמה. היה בכך סיכון רב אך לא היתה ברירה. היות שאביה ואחיה כבר נספו על ידי הגרמנים והליטאים, היה עליה לפרנס את סבה וסבתה ואת סבתה רבא.

המצב הלך והחמיר. בשל הצפיפות הרבה הוציאו הגרמנים שיירות של יהודים ברגל אל יער פונארי. רק שרידים בודדים חזרו מן התופת וסיפרו על מעלליהם ואכזריותם של הגרמנים ועושי דברם – הליטאים והאוקראינים צמאי הדם. היהודים בגטו סרבו להאמין שכך עלה בגורלם של אחיהם שנלקחו מן הגטו. הכל סברו כי עברו למחנות עבודה בתנאים טובים יותר. בבורות של יער פונארי חוסלו כשמונים אלף מיהודי וילנה והם נותרו קבורים בקברי אחים במקום עד היום הזה. שם נמצאים כל בני משפחתה של שושנה וכל בני משפחת בעלה שלום שורנזון ז"ל. שלום היה בן 16 כאשר ניצב על שפת הבור עם הגברים בני משפחתו. כולם נורו למוות ורק שלום ניצל היות שלא נפגע מכדורי המרצחים. הוא העמיד פני מת ובחצות הלילה עת נדמו הקולות חילץ עצמו מן הבור ושב לגטו.

שושנה החליטה לעזוב את הגטו ולנסות את מזלה במחנה עבודה. לאחר שצברה אוכל וכל מיני מצרכים בעלי ערך עבור קרוביה, היא נרשמה לעבודה והתקבלה. כך עברה למחנה בו הועסקה בעבודות סלילת כבישים ותשתיות לרכבת. היה עליה לפרוק קרונות רכבת מלאי חצץ תוך זמן קצוב. היתה זו עבודת פרך ששכרה בצידה – היה אוכל ולא היו מכות. מידי שלושה שבועות התאפשר לעובדים לחזור לגטו לבקר את משפחותיהם. באחת הפעמים שבה שושנה ולא מצאה את סבה וסבתה. לקחו אותם – אמרו לה. לאן? – איש לא ידע. בצר לה לא שבה עוד אל הגטו.

לאחר כמה חודשים הועלו עובדי הכפיה היהודים לקרונות של רכבת משא והובלו כמו בקר למחנה וָיְוָרָה באסטוניה, שם שוכנו בצריפים ארוכים בצפיפות איומה. האוכל היה בצמצום רב, מחלות ותשישות קצרו ימיהם של יהודים רבים. כל יום נערך מסדר (אָפֶּל) בו מוינו האסירים. החלשים והחולים שבהם נלקחו ולא שבו עוד.

באחד המסדרים נבחרו 100 בחורים צעירים ו-50 צעירות, ביניהן שושנה, ונלקחו למחנה קִיוִיוֹלִי שם הועסקו בבניית בית חולים לפצועים הגרמנים. לאחר מכן הועסקו בעבודה חקלאית קשה אצל הכפריים בסביבה. חרף הקור העז היתה בעבודה זו הצלה מפני המסדרים האימתניים וכן הזדמן לאסירים לאכול מעט פירות וירקות בהסתר ולשתות חלב מן הפרות שרעו בשדות. היתה משמעת ברזל וכל הפרה ולו קטנה ביותר גררה עונשים כבדים, התעללויות ומכות.

סמוך למחנה קיויולי היה מחנה של שבויים רוסים שהועסקו בעבודות פרך כמו סלילת כבישים וחפירת שוחות.  גם שושנה וחברותיה נצטוו לעסוק בעבודות אלה. שושנה וחברתה סימה הכירו שבוי רוסי ויחד נדברו לברוח וכך עשו והצליחו. שישה ימים נדדו במנוסה עד שנתפסו. את סימה והרוסי הרגו במקום ואת שושנה החזירו למחנה על מנת לתלות אותה בפני כל אסירי המחנה כדי להרתיע האסירים מבריחה. למזלה הומר עונשה במלקות הודות לקאפו יהודי שהשתדל למענה. עונש נוסף שהוטל עליה היה לשאת מיכלי מים למטבח ממקום מרוחק.

בינתיים התקרבה החזית הרוסית. הגרמנים הזדרזו לפנות את המחנה על כל יושביו. היו שם כ- 20,000 אסירים. החלה צעדה לעבר עיר הנמל ריבלט שלחוף הים הבלטי.  מכיון שלא יכלו לכלכל את כל האסירים, העלו אותם בצפיפות איומה על ספינות, הפליגו ללב ים ושם זרקו אותם אל המים הקרים והניחו להם לטבוע. מכיון שהחזית הרוסית המשיכה להתקדם החליטו להעביר את שארית האסירים למחנה שטוטהוף שהיה גיהינום עלי אדמות. במחנה זה היו אסירים יהודים מכל ארצות אירופה. הם שוכנו בבלוקים בצפיפות רבה. חורף של סוף 1944 תחילת 1945. הקור, הרעב, המחלות והתשישות הפילו חללים רבים. כל יום נערכה סלקציה. החולים והחלשים נשלחו לקרמטוריום. מאות מתו או הומתו מידי יום. הבריאים נלקחו לעבודות פרך. להוציא תפוחי אדמה מן האדמה הקפואה או לחפור שוחות לחיילים. השומרים האוקראינים, הלאטבים והגרמנים היכו בהם ללא רחם וירו בכל מי שחפצה נפשו לנוח מעט.

שוב התקרבה החזית הרוסית והאסירים נצטוו לצאת לצעדה. צעדת המוות בקור העז ללא אוכל, ללא בגדים חמים וללא נעלים מתאימות. מאות כשלו בדרך ומתו, אחרים נורו כי פיגרו מעט. יקצר הדף מלתאר את תלאות המסע וסבלם של ההולכים. כך הלכו כששה שבועות עד שהגיעו לגְנִיבִין קוֹלְקָאוּ - כפר גרמני קטן.

מכל עשרים אלף האסירים נותרו כארבעת אלפים. הם שוכנו באסם ענק ובסביבתו בצפיפות ומחנק. המוות הפיל בהם חללים ללא רחם. התשישות, הרעב ותחושת האבדון גרמה לאדישות כלפי המוות. כל יום מתו מאות מקור, מטיפוס ומרעב. גם שושנה חלתה ושכבה ללא ניע.

ואז… ב- 11 במרץ 1945 הגיעו חיילי הצבא האדום ושחררו את שארית הפליטה. תחילה חשבו ששושנה מתה אך חברתה הבחינה בנשימתה היות שהיתה רזה מאד ושקלה כ-35 ק"ג בלבד. היא נלקחה לבית חולים, טופלה וניצלה, ושבה לוילנה עיר ילדותה. בוילנה לא חיכה לה איש. כל בני משפחתה נספו והיא נותרה גלמודה. ארגון הג'וינט ריכז את הניצולים בבית ספר ושם פגשה את שלום שורנזון, שאף הוא ניצול יחיד מכל בני משפחתו. הם נישאו בטכס עצוב, הקימו משפחה ונולדו להם בן ובת. כעבור שש שנים הצליחו לברוח מליטא, עלו לארץ והשתקעו באשדוד. שלום נפטר לפני כשבע שנים והבת נפטרה לפני כשנה ממחלה קשה.

כעת, לאחר 71 שנים לאחר הטבח בבורות יער פונארי החליטה שושנה לקחת את בנה ושבעת נכדיה לביקור שורשים בעיר הולדתה ואל גיא ההריגה ביער פונארי. בשנים האחרונות אספה וחסכה פרוטה לפרוטה וכך עלה בידה לרכוש לכולם כרטיסי טיסה ולשאת בכל עלויות הסיור. וכך ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תתייצב שושנה בראש מורם ובנפש הומיה מול האנדרטה לזכר הנספים ביער פונארי ותדליק נר זיכרון לזכר יקיריה. לו רק יעמדו לה כוחותיה.