20 שנה חלפו מאז שיהודית צויקר בקרמן מאשדוד איבדה את בנה אבי ז"ל בפיגוע התופת הרצחני בליל הסדר במלון פארק בנתניה. באותו לילה שחור נהרגו יחד עם אבי עוד 29 בני אדם, בהם סיון אחותה של בת זוגו גיל-לי ששרדה את התופת ואביה זאביק וידר ז"ל, עמם הוא חגג את ערב החג.

בשיחה עמה לציון 20 שנה למות בנה, יהודית מבקשת להנציח ולזכור את בנה ולא את הרגע הנורא בו איבדה את היקר לה מכל. "אבי איבד את אביו כשהיה בן 3 שנים ו-7 חודשים וכבר אז הוא הפגין אינטליגנציה רגשית גבוהה כשתהה מי ידאג מעכשיו לבית, והוא עוד לא בן 4 כן?" - היא מספרת.

"ילד קטן שיודע להבחין שמשהו עובר על אמא שלו, לחזק אותה ולומר לה שהכל יהיה בסדר, בעיניי זה אומר הכל על מי שהוא היה" – היא מוסיפה. "בכל שלבי החיים שלו, האכפתיות והנתינה היו עומדים בעדיפות ראשונה וזה פגש אותנו ביומיום".

לכל מקום שאליו היא פנתה, כולם תמיד סיפרו על אבי שהיה הראשון להציע עזרה. "הוא היה ילד נבון, ביישן, נחבא אל הכלים, מיוחד, סקרן, יודע לשאול שאלות, ואת כל זה אלו החברים שהיו איתו מהגן ועד כיתה ח' בבית ספר רננים שמספרים" – היא אומרת.

"הוא אהב מאוד על האש, חברים ומוזיקה" – היא מספרת עליו. "הוא היה מאזין ללהקות רוק ואמנים כמו Guns N' Roses, בוב מארלי, פינק פלויד, החיפושיות, קווין, משינה, כוורת שלמה ארצי ועוד. הוא אהב לצלול והיה מדריך צלילה וגם מאוד אהב לנגן על גיטרה...זה הסב לו כל-כך הרבה רוגע".

עוד כילד, היא מעידה, אבי ידע מה הוא רוצה לעשות בחייו. "בן הזוג שלי בזמנו שיתף אותו בחוויות מהשירות בטכני של חיל האוויר וזה כבש את אבי שכבר בגיל 7 החליט שהוא רוצה להיות טכנאי מוטס – חלום שהוא זכה להגשים בחייו" - היא מספרת. "לא תמיד הלך לו בקלות, אבל הוא מעולם לא התלונן ועשה את זה בחיוך".

"לעולם לא אשכח את ההתרגשות שהייתה לו כשהוא התקבל לקורס מכונאים מוטסים" – היא מוסיפה ומצביעה על תמונתו באלבום של אבי ז"ל מרגע סיום הקורס וקבלת הסיכה. "לא אשכח את המילים, את העיניים שלו...את ההתרגשות שלו שהוא הגשים את החלום...זה היה אושר מיוחד".

עבור יהודית אותו רגע שאבי התקבל ללימודים בטכני, לא היה כל כך פשוט מאחר ואחיו הצעיר ארז התקבל במקביל ללימודים בבויאר. "שניהם עזבו את הבית באותה שנה ואני בין 4 קירות לא ידעתי מה לעשות, אז מידי יום כתבתי להם מכתבים ששמורים אצלי עד היום" – היא מספרת.

"השבתות פתאום השתנו" – היא ממשיכה לספר. "אם ארז לא יצא, היינו נוסעים אבי ואני לבקר אותו בשבת, ולהפך. כל שלישי, באפטר, הייתי נוסעת לאבי בחיפה וממשיכה משם לירושלים לארז ואז חוזרת הביתה".

"פתאום כל מילה או פליטת פה שנאמרו לפני הפיגוע קיבלו משמעות אחרת"

את בת זוגו גיל-לי, אבי הכיר במהלך משימת אבטחת ישובים (אבט"ש) שביצעה היחידה שלו בבקעה. "היה הייתה קטנה ממנו בכמה שנים ובהתחלה בכלל אחד החברים שם עליה עין, אבל כשהוא ראה שאבי בעניין הוא ויתר" – יהודית מספרת.

השניים היו מאורסים זה לזו ותכננו להקים יחד משפחה, עד שהגיע אותו מרצח וגדע את הכל באותו לילה שחור. "גיל-לי הייתה כמו בת בית אצלנו" – יהודית מספרת. "שבועיים לפני הפיגוע הם חגגו 7 שנים, הם היו מאורסים, הם תכננו קודם למצוא דירה ואז להתחתן. מאוד קשה לה".

בליל הפיגוע גיל-לי ניצלה בנס לאחר שסיון אחותה ביקשה להחליף איתה מקום ולהתיישב ליד אבי כדי להתייעץ איתו. "בין אבי לסיון היו קשרי חברות טובים, אבל שבריר השנייה הזה שהן התחלפו הכריע את הגורל של שתיהן. כשהמחבל התפוצץ היא נהרגה וגיל-לי שתחיה נפצעה".

עבור יהודית, כל מילה או פליטת פה שנאמרו לפני הפיגוע קיבלו פתאום משמעות אחרת. בשיחה עמה, היא נזכרת כיצד דחקה באבי ובגיל-לי שיצאו לדרך בערב החג מחשש שיאחרו לשולחן הסדר ואיך היא סירבה להצעתה של גיל-לי שאבי יתארח אצלה ואצל יוני בעלה ז"ל מאחר והם חגגו את ליל הסדר לבדם.

המחשבה על כך שאבי עוד היה בחיים אילו היא לא הייתה דוחקת בהם או מסכימה להצעתה של גיל-לי, לא הרפתה ממנה במשך שנים. "זה לא נתן לי מנוחה, עד שהפנמתי שאני חייבת לצאת מזה כי אי אפשר לשנות את המציאות" – היא אומרת. "השכל הישר בסוף מבין שאת המציאות לא ניתן לשנות".

"רק הייתי חושבת על המילה "ליל סדר" הייתי מתפרקת"

האובדן הכבד בערב הפסח והתחושות הקשות שצפו מידי שנה לקראת החג, מנעו מיהודית לחגוג את ליל הסדר במשך שנים רבות, עד לפני כ-5 שנים שבנה ארז הצליח לשכנע אותה להגיע בערב החג לחמותו.

"חששתי שאהרוס לכולם את החג כי לא אפסיק לבכות" – היא משתפת. "ארז הבן שלי אמר לי שגם בעוד 30 שנה כנראה שלא אפסיק לבכות ושכדאי שאתחיל לציין את החג ככה שמפעם לפעם זה אולי ייעשה קל יותר".

מלאה בחששות, יהודית הגיעה בערב החג לחמותו של בנה ואם כלתו. המחשבה שכולם יושבים יחד סביב השולחן ואבי איננו לא הרפתה ממנה, אך הערב עבר בשלום ומאז היא נוהגת מידי שנה לציין את ליל הסדר למעט השנתיים האחרונות בשל הקורונה. השנה, היא אומרת, היה זה ליל הסדר הראשון שבו היא מצאה את עצמה משוחררת.

"נהניתי כל-כך מהערב, צחקנו המון" – היא משתפת. "זה כמובן לא מנע ממני להתמוטט לגמרי כשהגעתי הביתה ולערוך ביום שלמחרת את השולחן אצלי בבית עם גרון חנוק מהמחשבה שאבי איננו. בסוף התאוששתי, הלכתי לשטוף פנים ועשיתי את זה עם חיוך".

"השנה בגלל הפיגועים זה הרגיש כאילו הייתה זו השנה בה אבי נרצח"

הפיגועים שהתרחשו השנה בסמיכות לחג רק העצימו את התחושה הקשה גם כך עמה יהודית מתמודדת מידי שנה לקראת הפסח. "הפיגוע בבאר שבע גרם להכול לצוף" – היא אומרת, "ראיתי בראש איך המשפחות של הנרצחים תלויות בין ייאוש לתקווה, רצות לזהות את היקרים שלהן".

כך, כל פיגוע נוסף באותן שבועות הציף את הכאב שוב ושוב ולא נתן לה מנוח. "עם כמה שאני מצליחה לתפקד ומנסה לאסוף את עצמי וכן להחליט להמשיך בחיים, הכל חזר חזרה" – היא משתפת. "כמי שחוותה את זה על בשרה, אני יודעת מה משפחות הנרצחים הולכות לעבור".

"אני יודעת שכל אחד חווה את האובדן אחרת, אבל בשבילי כל פיגוע כזה מציף את הכל, זה כמו פוסט טראומה" – היא מוסיפה. "הנכדים הם הדבר היחידי שמחייה אותי, שגם אם נפלתי לעצבות רק לדבר עליהם מחזיר לי שוב את האור לפנים. לא משנה באיזה מצב הייתי".

"הייתי מגיעה אליו לבית העלמין ומספרת על היום שעבר, מדליקה נר וממשיכה את היום שלי"

במשך שנים נוהגת יהודית לפקוד את קברו של בנה מידי בוקר באותה שעה, היא מספרת לו על היום שעבר עליה ומדליקה נר נשמה לזכרו. "זה נותן לי את הכוח לתפקד במשך היום" – היא משתפת, "זה לא שהייתי יושבת ובוכה, הייתי מגיעה ומספרת על היום שעבר, מדליקה נר וממשיכה את היום שלי".

לא פעם המחשבה שעבר כל כך הרבה זמן מאז שהוא איננו גרמה לה לחשוב שאולי הגיע הזמן להפסיק לעלות לבית העלמין, אבל זה היה חזק ממנה. "אני רואה את התמונה שלו כאן בבית ואני חושבת לעצמי איזה זכר נשאר ממנו אחרי כל כך הרבה שנים?" – היא אומרת.

"אז הייתי חושבת להפסיק לעלות לבית העלמין, אבל אני לא מסוגלת" – היא מוסיפה. "עצם העובדה שאני מדברת אליו, זה נותן לי כוחות. ומבחינתי כל מה שנותן לי כוחות להצליח לתפקד ולהתנהג כמו שאני רוצה - הוא חשוב".

מה שהביא לנקודת המפנה וגרם ליהודית לצמצם את כמות הביקורים בבית העלמין, הייתה התפרצות הקורונה ולאחר מכן פטירתם של אמה ושל יוני בעלה, זכרם לברכה.

"קיבלתי פיק בירכיים, הרגשתי שהרגליים לא נושאות אותי יותר" – היא אומרת. "פתאום כשאני מגיעה לבית העלמין זה לא רק אבי, זה גם האבא של הילדים, אמא שלי, בן הזוג שלי...ואני רוצה ללכת ומרגישה מעצור, אבל אני עדיין מבקרת את אבי לעתים תכופות".

"אבי הציב לעצמו מטרות מגיל מאוד צעיר ועד יומו האחרון הוא המשיך להציב"

את יהודית אנחנו פוגשים בדירתה החדשה אליה היא עברה לאחרונה. על השולחן בסלון ובפינת האוכל, המתינו לרגל הריאיון אלבומי התמונות וצילומים של אבי מתקופות שונות בחייו – פיסות זיכרון שמספרות על הילד שהיה ועל האדם המרשים שהוא הספיק להפוך בחייו הקצרים.

לקראת סוף השיחה, שאלנו את יהודית איך היא הייתה רוצה שיזכרו את אבי והיא, בהתרגשות רבה, ביקשה להשיב בקריאת ציטוטים מתוך ספר הזיכרון שהוצא לזכרו: "אבי תמיד היה הראשון שהציע לסחוב עבורי את סלי הקניות לקומה הרביעית" – היא מקריאה את מילותיה של אחת השכנות.

"החיוך המאיר של אבי היה הדבר הראשון שקידם את פניי כשהגעתי לשכונה" – סיפרה שכנה אחרת. "אבי ידע למצות עד תום את הנאתו מדברים שהסבו לו אושר ושמחה וביניהם הצלילה" – עוד כתבו עליו.

"אבי הציב לעצמו מטרות מגיל מאוד צעיר ועד יומו האחרון הוא המשיך להציב" – אמרה יהודית. "הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה ואיך, הוא אפילו ראה אותו ואת גיל-לי עם שני ילדים, כולם לבושים בבגדי צלילה מותאמים למידות שלהם".

"הוא כל-כך חלם על ילדים וידע איך הוא רוצה שהחיים שלו ייראו עם גיל-לי והילדים, אבל הכל נגמר לו, פתאום כלום לא יתגשם יותר...לכן חשוב לי לספר ממקור ראשון על אבי ועל האדם שהיה, אם זה לנכדים, לתלמידי בתי הספר ובכלל לכל מי שמוכן ומעוניין להקשיב".