והנה בשבוע שחל בו ט' באב, עלה בדעתנו לפרש את הפסוק בפרשת ואתחנן: "וביקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת" (דברים ד'). וקשה וביקשתם- לשון רבים, ומצאת- לשון יחיד, מדוע מתחיל ברבים ומסיים ביחיד?.
וכך על פרשת נשא מובא: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתוודו את חטאותם אשר עשו והשיב את אשמו". וגם פה קשה התחיל בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד, מדוע? אלא צריך לפרש ולאמר יסוד גדול: אדם יחיד אשר חוטא, גנב, רצח, נאף, כל עוון אשר עשה, צריך לדעת שקדם לזה שותפים רבים ואחראים רבים לחטא אשר היחיד חטא. כשאחד פורש מן הציבור וסוטה לדרך רעה מהקטן עד הגדול, שותפים להתנהגותו ולכן התורה הקדושה אומרת וביקשתן, כולם אשמים על אשמת היחיד, כולם צריכים לעזור ליחיד שחטא למצא את דרכו מפני שכולם הרבים אשמים. ו

כך הגמרא במסכת סנהדרין אומרת: "ויאמר ה' אל יהושע חטא ישראל וגם עברו את בריתי וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם", בלשון רבים. וכשנתבונן על התורה הקדושה, מביאה את מעשה עכן אשר מעל בחרם של יריחו וצריך להקשות, אחד מעל, מדוע התורה מאשימה את כולם?. אלא כדברנו, אחד מעל אך כולם אשמים, לכולם יש חלק בקילקול של אחד

וכך נמצא בעגלה ערופה, כאשר נמצא מת, בין שני ערים ולא יודעים מי שפך את דמו, מודדים מי העיר הקרובה ביותר וזקני העיר לוקחים עגלה ערופה ומתוודים ואומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה, וידוע שלא הם שפכו את הדם? אלא כשאחד חוטא כולם אשמים, כל ישראל ערבים זה לזה וכבר הגמרא במסכת סוטה מ"ו אומרת: אמר רבי יוחנן כל שאינו מלוה ומתלווה כאילו שופך דמים שאלמלא ליווהו אנשי יריחו לאלישע לא תקרב דובים ואריות.

והנה התורה הקדושה, באה בתביעה קשה על אנשי יריחו, אשר אלישע הנביא התארח שמה וכשיצא לא ליווהו ועמדו ילדים בני בליעל וביזו את הנביא ובהקפדת הנביא יצאו דובים ואריות והמיתו כל הילדים, והתורה מטילה את האשמה על אנשי יריחו, אשר לא ליוו את הנביא, אם כך כל קילקול של הפרט, קשור הוא לכלל ואין הכלל יכולים לנקות את ידם מעוון הפרט

ולכן בימים אלו, אשר אנו נכנסים סמוך ממש ליום המר והנמהר, ליל תשעה באב, צריכים אנו לדעת, דור שלא נבנה בו המקדש כדור שחרב בו ואי אפשר לנו להטיל האשמה על אחרים, כל ישראל ערבים זה לזה והאשמה על כולנו כאחד.

היום בבקר בשעת התפילה עלה בליבנו קושיה, הנביא אומר "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וכו' מינעי קולך מבכי ועיניך מדמעה" וכו'. וחשבנו להקשות רחל מבכה על בניה? כשנסתכל היום על כלל עם ישראל, אפשר לחשוב שאין לרחל על מה לבכות, רוב בניה חיים בביטחה, לרוב בניה יש בתים, אוכל לאכול ומי שאין לו אוכל לאכול ברוך ה' לא אלמן ישראל, ברוך ה' אנחנו בדור של חסד, כמה בתי תמחוי, כמה עזרה לנזקקים

כל עם ישראל עומד ונשען על צדקה וחסד, נחשוב ונאמר, הברכה, "ושבו בנים לגבולם" התקיימה ומתקיימת. אך טעות היא חמורה למי שיחשוב כך, וזה יסוד גדול אשר צריכים לחדדו בימים אלה, כמה שחושב האדם ששב לגבולו וחייו בנחת ובביטחה, אינו מבין מה העומק של הבטחת הקב"ה לרחל אימנו, "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם"

אין אנו מבינם את נחמת ה' ואת הגאולה המדוברת בה, כ17 שנים הקב"ה זיכנו להשתדל להיות עם הציבור, למסור שיעורים, לשמוח בשמחת הכלל ולבכות ולהצטער בצערם. ראינו בשנים אלו את רוב סוגי האנשים, מכל העדות ומכל הזרמים ומכל המגזרים, ראינו עשירי עולם אשר לעשרם אין גבול, אנשים אשר נלחמים על פרנסתם ובדוחק וכו' עקבנו בדעתנו שנים רבות אחרי כמה סוגים של אנשים וראינו בביטחה "אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר" , "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" אין ביטחון לשום אדם בשום עניין ובשום דבר ואם ביתו של הקב"ה חרב, הקב"ה בכבודו ובעצמו "במסתרים תבכה נפשי" כדברי הגמרא, הקב"ה יש לו חדר שמסתרים שמו ושם יושב הקב"ה בכבודו ובעצמו ובוכה על חורבן ביתו ואוי לו לאדם אשר עולה בדעתו שהתקיים בנו כבר ושבו בנים לגבולם.

הקב"ה יעזרנו על דבר כבוד שמו ובעז"ה נזכה ל"ושבו בנים לגבולם" ובית המקדש שנחרב על שנאת חינם יבנה על ידי אהבה ואחוה ועל ידי כאיש אחד בלב אחד וחס ושלום אף אחד לא יפטור את עצמו מצרת חברו ונראה את כולנו ערבים זה לזה.
שבוע טוב שבוע אשר בו תבשר בשורת הגאולה והישועה
בברכה בית הרב