ענין פלאי מוצאים אנו בהנהגתו של אברהם אבינו עם שלושת המלאכים, נאמר בפסוק: ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב ויתן אל הנער וימהר לעשות אותו (בראשית י"ח ז'). ודרשו חכמנו ז"ל (בבא מציעא פ"ו) אמר רב יהודה אמר רב, בן בקר אחד, רך שניים, וטוב שלוש.

ויש להבין, מדוע אברהם אבינו שחט שלשה פרים בכדי להאכיל את אורחיו בשלוש לשונות בחרדל, ולמה לא הסתפק לשחוט פר אחד עבורם, והרי יש די והותר בבשר של לשון אחת כדי שישבעו ממנה. וענין נוסף יש להבין, מדוע נתן אברהם אבינו דווקא לישמעאל את בן הבקר, כדי שיעשה אותו עבור האורחים, ואם בשביל לחנכו במצוות מדוע בחר אברהם אבינו לחנכו דוקא באופן זה?

ידוע מה שאמר שלמה המלך: מוות וחיים ביד הלשון (משלי י"ח), ואף דוד המלך אומר: (תהילים י"ב) יכרת ה' שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. משום שמי שלא שומר ונוצר את לשונו עונשו גדול מאוד. ומאידך כאשר אדם שומר ונוצר את לשונו שומר מצרות נפשו, וידוע מה שכתב הגר"א (בשם מדרש תלפיות) שעל רגע ורגע שאדם חוסם את פיו, זוכה בשביל זה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער.

לכן כאשר אברהם אבינו ראה את אורחיו מיהר לשחוט להם שלשה פרים כדי להאכיל כל אחד ואחד מהם לשון בחרדל, כיון שרצה לרמוז להם וללמדם על הכח הגדול האצור בלשון, ושכל חיות האדם נמצאת בלשונו, ומוות וחיים ביד הלשון. שהרי אותם המלאכים נדמו לו כסוחרים ערבים, והסוחרים דרכם להשתמש בפיהם כדי לשבח את סחורותיהם, ועיקר כחם הוא בלשונם לשבח ולקלס את מקחם. לכן לימד אותם שמוות וחיים ביד הלשון, וכשהאדם משתמש בלשונו לטובה קונה את עולמו, ואם משתמש בה לרעה נהפכת היא כחרב חדה וכחץ שחוט להזיק.

והדרך היחידה לתקן את הלשון, היא על ידי לימוד התורה, וכמו שאמר שלמה המלך (משלי ט"ו) מרפא לשון עץ חיים, דהיינו, שהדרך לרפא את הלשון הוא ע"י התורה שהיא עץ חיים למחזיקים בה. ולכן האכיל אברהם אבינו את אורחיו לשונות והטעים ותיבל להם אותם בחרדל, שהחרדל הוא מין של תבלין, ורמז להם על מה שאמרו חז"ל (קידושין ל') בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, והתורה היא התבלין שעומד כנגד היצר הרע ומשבר את כוחו. וכך גם לימוד התורה יש בכחה לתקן את הלשון, שעל ידי לימוד התורה יהיה חיים ביד הלשון ולא ח"ו מוות. ולכן שלח אברהם אבינו את הלשונות דוקא ביד ישמעאל, ולא נתן בידו מלאכה אחרת, משום שרצה לחנכו במצוות וללמדו על גודל הכח הנצור ביד לשון האדם.

לכן, כאשר יוסף אמר לאחיו (בראשית מ"ה י"ב), והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם. ודרשו חז"ל (מגילה ט"ז), שאמר להם יוסף שפיו וליבו שוין, וכשם שאין בליבו על אחיו בנימין שהרי לא היה במכירה, כך אין בליבו עליהם שנאה וטינה. ויש להבין, הלא יוסף היה צריך לאמר לאחיו, 'ואזניכם' שומעות כי פי המדבר אליכם, ומדוע אמר 'ועיניכם' הרואות, וכי בעיניהם ראו את דבריו. אלא, כאשר אדם נוצר את לשונו ומשמרה כראוי, יש כח בלשונו ובדבריו שיהיו נשמעים ומתקבלים על לב האדם. וכאשר יוסף רצה לשכנע את אחיו על טהרת ליבו כלפיהם, דבר עמהם בלשון הקודש, ודבריו שיצאו מליבו הטהור ונאמרו ע"י לשונו הנקיה, עשו רושם על אחיו ופעלו עליהם, כאילו ראו את דבריו בחוש ממש, וזוהי כוונת יוסף, ועיניכם רואות בחוש ממש את דברי היוצאים מפי המדבר אליכם.

מובא במדרש(ויקרא רבה ל"ג) אמר רבן גמליאל לטבי עבדו, צא וקנה לי מן השוק מקח טוב, יצא וקנה לו לשון, א"ל צא שנית וקנה לי מקח רע, יצא וקנה לו לשון. אמר לו רבן גמליאל: מהו הדבר הזה, שכשאני אומר לך צא וקנה דבר טוב הנך קונה לשון, וכשאני אומר לך צא קנה דבר רע הנך חוזר וקונה לשון. אמר לו טבי, מן הלשון יש טובה ומן הלשון יש רעה, כשהאדם מתנהג בלשונו בדרך טובה, אזי אין טובה ממנה, אך כשהאדם משתמש בלשונו לרעה אין רעה ממנה.   וכן רבי עשה סעודה לתלמידיו, הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים, התחילו בוררין ברכים ומניחים הקשים, אמר להם, דעו מה אתם עושים, כשם שאתם בוררין את הרכים ומנחים את הקשים, כך יהיה לשונכם רך אלו לאלו. ורבינו הקדוש ראה ללמד את תלמידיו דרך חיים ותוכחות מוסר, כמו אברהם אבינו, על ידי הלשונות שהאכילם, ובחר דוקא ללמדם על עניין הלשון, משום שהאדם יכול לקנות את כל עולמו ע"י לשונו ובמאמר פיו. וכן אמרו חז"ל במדרש (שוחר טוב נ"א), לשונו של אדם מביאתו לחיי העוה"ב, ומי גרם לדוד שבא לחיי העוה"ב, פיו, שאמר חטאתי, שנאמר (שמואל ב' י"ב) ויאמר דוד אל נתן הנביא חטאתי, וזה גרמה לו שבא דחיי העולם הבא.   נחזק עצמנו בשמירת הלשון, ובשמירת כבודם של תלמידי חכמים וצדיקים, ונזכה בכח שמירת לשוננו לחיים האמיתיים