המנהיג הרוחני שפרץ מתוכנו
19.09.10 / 10:48
6 שנים עוקב העיתונאי, אסף לוי אחר תופעת הרב האשדודי והוא מביא אל קוראי המגזין את סיפורו מתוך הסתכלות אישית.
ערב יום הכיפורים תשע"א, מספר העיתונאי על אחד מהמנהיגים הרוחניים הבולטים ביותר בישראל ובעולם, ראש ישיבת 'שובה ישראל', הרב יאשיהו פינטו והוא עוד לא בן 40.
יום כיפורים. בקרוב יתעטפו רחובות ישראל באותו שקט אפוף קדושה שמכסה את הארץ מדי שנה למשך יום אחד. כמו שמיכה רכה שנחה על הגוף ומכבה את המחשבות, ככה הכבישים ישתתקו, ההמולה הבלתי פוסקת של המרוץ אחרי הדבר הבא תנוח לרגע בצד. זה זמן טוב לחשבון נפש, זמן טוב להרהר.
במובן הפשוט, החילוני והדתי כאחד, במוקד היום הזה עומדים התשובה והסליחה. הרעיון ולפיו אפשר לעשות מעין ריסטרט, דף חדש עליו ייכתבו מעתה היחסים שבין האדם לאלוהיו ובין האנשים לבין עצמם, נמצא במהותו של היום הזה. מעין תזכורת חד שנתית לאפשרות של התחלה נוספת, טובה יותר מקודמתה.
ואולם התזכורת הזו, שמקורה בציווי אלוהי והמשכה במציאות קיימת בת אלפי שנים, לא עומדת לבדה. מלווים אותה במשך חיי היום יום ולאורך כל ההיסטוריה היהודית מנהיגים רוחניים, רבנים, מורי דרך שנושאים בעול המייסר לעתים של תפקיד המצפן.
אלו מילים גדולות – מנהיג רוחני ומצפן, מילים טעונות ועמוסות בסמלים. הרבה מאוד טוענים להתהדר באצילותן, אלא שרק מעטים מאוד ראויים לכך.
המילים הבאות נכתבות מתוך הסתכלות אישית וקרובה בת שש שנים באחד המנהיגים הרוחניים הבולטים ביותר בשנים האחרונות בישראל: הרב יאשיהו פינטו, ראש ישיבת שובה ישראל, והוא עוד לא בן ארבעים.
נולד לגדולה
את הישיבה הקים פינטו בהיותו בן 21 בלבד בתוך מבנה דל. מאז, גדלה הישיבה הקטנה והפכה למפעל פילנתרופי חובק עולם עם מרכזים בניו יורק, לוס אנג'לס, בואנוס איירס וישראל. מאז, הפך פינטו מרב צעיר ואלמוני לדמות מרכזית בעולם היהודי העכשווי, אישיות מעוררת התפעלות, נערצת, אגדה מתהווה בעודו בראשית חייו, איש רב הפתעות ורב ניגודים.
התוודעתי אליו במקרה במסגרת עבודתי כעיתונאי חוקר, מרוחק בדרך כלל ממושאי עבודתי, ומאז נקשרה נפשי בדמות החד פעמית הזו: רב אורתודוקסי רב השפעה, מנהיג רוחני נערץ על עשרות אלפים, נצר למשפחת רבנים מיוחסת בת חמש מאות שנה, צבר, בן לעדות המזרח – ועוד אחד שמחזיק בתפיסת עולם יהודית וליברלית, מגוונת, לעתים רדיקלית, עמוקה ופתוחה להפליא. "על חסיד שלא עזב את בית המדרש במשך שנה שלמה נפלה קורה והוא מת", דרש פעם פינטו. "ולמה? תהיה צדיק, אבל לא על חשבון אשתך", הוסיף.
אני צופה בו כבר לא מעט זמן והוא עדיין מצליח להדהים אותי. אפילו בדברים הפשוטים כביכול כמו היכולת לעבור בין שלוש יבשות בשבוע, מדי שבוע, ולשמור על עירנות וצלילות דעת. כמו המסירות החד פעמית של כל הווייתו, כל מרצו ונפשו למען הציבור. הוא לא פוליטיקאי ולא מבקש להיבחר. הוא לא איש עסקים ולא מעוניין בכסף לעצמו. הוא לא אמן שמבקש הכרה. הוא רב שפועל מתוך תחושת שליחות בוערת לעשות למען עם ישראל.
מהכרותי איתו אני מעריך שהרב פינטו ישן אולי שלוש-ארבע שעות בלילה. דעתו אף פעם לא נחה. בעשרים שעות של ערות ראשו נתון בחשיבה, לימוד תורה וקידום המפעל הגדול שבנה במו ידיו: עוד תרומות, עוד הצלה, עוד עזרה לזולת.
הוא ממעט באכילה, ממעט בפרטיות, מונע עיניו מלראות נשים. הוא לא קורא עיתונים ולא רואה טלויזיה, לא החזיק מעולם בעכבר או במחשב נייד – אבל מצליח להיות מעודכן בכל מה שקורה ברחבי העולם.
ללא גינוני באבא
אסור לטעות בו ולחשוב שהוא עוד סוג של באבא. דמותו וסגנון פעילותו הציבורית רחוקים מרחק עצום מאותן דמויות חולפות המדברות בשם האלוהים וטוענות לריפוי באמצעות לחשים או קמעות. למעשה, תרבות הקמעות רחוקה מחצרו של הרב פינטו וזהו לא ההבדל היחיד ששם אותו במקום אחר. הוא איש של פרדוקסים ופליאה: עודנו איש צעיר אבל נושא על גבו השפוף לעתים עול כבד וחכמה עתיקה. הוא אדם רגיש ומהורהר, מכיר את נבכי נפש האדם, מרבה לתהות על טיבו של עולם ובו בעת בולדוזר בעל יוזמה שמקדם עשרות מיזמים חברתיים. הוא דל נכסים אבל בעל יכולת יוצאת דופן לגייס תרומות בהיקף של עשרות מיליוני דולר מדי שנה. הוא מסתורי, אפוף הילת קדושה ולא תמיד ברור, אבל מצליח להיות נגיש ולגעת במגוון עצום של קהלים – יהודים ושאינם יהודים; דתיים וחילונים; ימנים ושמאלנים; מזרחים ואשכנזיםי; שועי הארץ וענייה; אנשי צללים ועיתונאים; שוטרים וגנבים; אויבים.
אל מול כולם הוא אותו אחד. הוא אחד, אבל בחיקו הוא נושא אלפי תקוות, אכזבות, קשיי חיים ומכאובים של אלו שמבקשים את קרבתו. אחד מקבל ברכה, אחר עצה, שלישי נזיפה, רביעי ליטוף. אין אחד שנשאר אדיש לנוכחותו.
במהלך השנים מאז הכרתי את הרב פינטו, זכיתי להעביר אלפי שעות במחיצתו וביחד עם המעגלים הקרובים ביותר אליו. ראיתי אותו בוכה, ראיתי בוכים על שולחנו. ראיתי אותו בשמחותיו, ראיתי אותו בכאביו, הוא ראה אותי בכאבי. יותר מפעם אחת נמצאתי בחדרו באשדוד, בקריית מלאכי, בירושלים או בניו יורק, ומסביבו עשרות אנשים מתגודדים בשקט. במרכז החדר הפשוט יושב הרב מאחורי שולחן כתיבה מעץ, פלוני לוחש על אוזנו והוא לוחש על אוזנו של פלוני. שואל, חוקר, מצחיק את בן שיחו ויורד לעומקם של פרטים. בשיחה עמו הוא תמיד מצליח לייצר תחושה של אינטימיות מופלאה, אפילו תחת עשרות עיניים חסרות סבלנות שממתינות לתורן. בינך לבינו הוא איכשהו תמיד מצליח לייצר בועה של שקט שבה הוא קשוב לכל ניואנס, רגיש, סקרן ומנחם.
זיכרון פנומנלי
היכולת שלו לזכור את האדם שמולו מופלאה. אנשים בדרך כלל זוכרים את מה שחשוב להם, או את מה שהצליח לגעת ברגש כלשהו בהם. לא אגזים אם אומר שהרב פינטו זוכר את הכל וזוכר את כולם. גם כעבור עשור או יותר הוא זוכר את הקשיים שהביאו לפתחו; הוא זוכר את בני המשפחה החולים; את האויבים שהזיקו; את העצה שנתן. כבר ראיתי מקרים שבהם הגיע פלוני לראות את פני הרב בפעם הראשונה ומייד הצליח פינטו להיזכר במקרה מלפני שנים שבו בעצם הם נפגשו. יתכחש הפלוני ומייד יגרה את הרב להוכיח אותו באמצעות פרטים שיידלה מזכרונו הבלתי נגמר, עד שיודה.
סודות המשיכה אליו רבים. מקובל לחשוב שאנשי עסקים ופוליטיקאים מגיעים למקומות שבהם יוכלו למצוא עוד ממה שכבר יש להם הרבה. זו תפיסה שמעוגנת במציאות, אלא שביקור אצל הרב פינטו טומן בחובו ערך מוסף שאותו אי אפשר למצוא במקום אחר.
פינטו ניחן ביכולת פנומנלית להפשיט את בן שיחו ממסיכותיו. גדולי עולם מורידים את הדרם לידו, לעתים מתפרקים. נשואי פנים המבוגרים ממנו בעשרות שנים חשים פתאום כמו ילדים הסמוכים לשולחנו של סב זקן וחכם. הם גומאים בשקיקה את מילותיו, מנשקים את ידו בהוקרה, חווים תחושה של התעלות נפש. קשה למצוא מילה אחת מדויקת לתאר את התחושה במחיצתו, אבל ברור עם זאת שגם האדם המרוחק והציני ביותר לא יוכל להישאר אדיש למול האישיות הקורנת, מלאת החיים, החדה והמאירה שמולו.
בעל השפעה בעולם הגדול
השפעתו של הרב פינטו על הנעשה במרחב הציבורי בישראל ובעולם היהודי בארצות הברית עצומה. למרות מנהגיו הסגפניים והניתוק שלו מכלי התקשורת, פינטו בקיא עד מאוד במתרחש, מכיר תמיד את הסוגיות שמעסיקות את העולם הפוליטי והעסקי מקרוב. אין באמת יכולת לדעת עד להיכן פרושה רשת קשריו המסועפת, אולם העובדה שלפתחו באים בשנים האחרונות שרי הממשלה, סנאטורים, פקידי ממשל בכירים, טייקונים מכל העולם, ראשי הצבא והמשטרה, עיתונאים בכירים, מעידה יותר מכל על היותו צומת מרכזי. רשימת דוגמאות חלקית מאוד: נוחי דנקנר, לב לבייב, יצחק תשובה, אילן בן דוב, ג'קי בן זקן, עופר נמרודי, משפחת ספרא, ארקדי גאידמק, שאול מופז, אלי ישי, פואד בן אליעזר, יעקב נאמן, משה קצב, יעקב וינרוט, דודי כהן, אורי בר לב; אילנה דיין, דן מרגלית ורבים אחרים.
בחלוף השנים ראיתי לא מעט פעמים בהם מיליארדרים ובכירים אחרים משתפים את פינטו בדילמות עסקיות מורכבות ואחרות, והוא נותן את דעתו האינטואיטיבית, הפשוטה לכאורה, על העניין. הוא מייעץ, מתווך, מקשיב, שואל, מגשר ויוצר זיווגים. הוא מצליח תמיד לתת נקודת מבט מקורית.
מתוך המקום הזה, מתוך המרכזיות שממנה הוא נהנה, מפיץ פינטו תפיסת עולם ברורה ומגובשת, שעומדת במרכז העשייה שלו ובעצם מסכמת את כל מהותו: אהבת ישראל. פינטו מוסר את כל מרצו, נפשו, כתביו, ימיו ולילותיו למען ישראל ולמען קירוב לבבות. זוהי שליחותו והיא איננה פשוטה. היא כבדת משקל, מייסרת. בכלל לא מובן מאליו שקם אדם ומקדיש את כל חייו למען הציבור ללא כל תמורה.
אהבת ישראל בעיניו היא לא זו המובנת מאליה: קנאית, שמרנית ודתית. להפך: הדבר היחיד שפינטו דוגל בו בקנאות הוא חוסר קנאות. הוא מתנגד לכל סממן של כפייה דתית ומאמץ לחיקו ללא שמץ של שיפוטיות גם את אלו שהם חילונים גמורים, מחללי שבת, הומוסקסואלים או מתבוללים. הוא לא מנסה לשכנע את מאמיניו בצדקת דרכו או להטיף להם ללכת בדרך התורה, הוא פשוט פותח את שעריו למי שרוצה להקשיב ומשמיע שם את תפיסתו הליברלית.
לאחד מחסידיו החילונים שהתוודה בפרהסיה על כי אינו עומד מול יצרו ומעשן בשבת, השיב פינטו כי עצם העובדה שהוא נאבק ביצרו עומדת לו לזכות. לחסיד שנתקל בבעיות הגירה של בן זוגו ההומוסקסואל, סייע פינטו במאבק מול משרד הפנים עד שהסכימה הרשות הממשלתית להעניק תושבות. בביתו של חסיד אחר הנשוי לגויה הוא קבע מזוזה וברך את משפחתו; ואפילו מול אויב הציבור החרדי מספר 1, יוסף (טומי) לפיד, הצליח פינטו להפתיע: כאשר הלך לפיד לעולמו קיים לכבודו הרב פינטו אזכרה רבת משתתפים. לאנשים שהרימו גבה הוא ענה ש"יש עליו כל כך הרבה קטרוגים בשמים. לא נעשה עליו סנגוריה?"
בראיון נדיר שהעניק הרב בעבר הוא נשאל על שליחותו ועל הסיבות לה. "כמו שחולה הולך לרופא והרופא משתדל לעזור לו, כך גם מקובל מדורו דורות שרבנים צריכים לעשות ככל כוחם בשביל כל יהודי", השיב פינטו בראיון. "חז"ל אומרים, מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותינו. גדלתי בבית אבא, מו"ר אבי שיחיה. ראינו את גדולי העולם באים לביתנו בצעירותנו וגדלנו על הברכיים שמאבות אבותינו מלכים ורוזנים היו באים לפתחם. משפחתנו היא נצר לדוד המלך ואנחנו ממשיכים מסורת אבות של מאות שנים"
על מה כל גדולי עולם אלה מתעייצים איתך?
"כדל, כעשיר, כעני, כפוליטיקאי, כאדם הפשוט, כמו איש העסקים וכמו כולם. נפשי עפר לכל תהיה".