"מאיפה מתחילים?

יצאנו למסיבה נובה. הלכתי לצלם תוכן לאירוע והתרגשתי בטירוף כי זה אחד הפסטיבלים הטובים והחזקים בארץ. כמה חיכינו לו.

הגענו לפסטיבל, האנרגיות היו מטורפות ברמות שאין לתאר. דוכנים, 2 במות ענקיות, אלפי אנשים, ישראלים, תיירים, היו שם אנשים כמעט מכל מקום בעולם.

באזור השעה 05:50 אמרתי לבן הזוג שלי ארתור שהגיע איתי, שנלך יחד לרכב עם כל הציוד כדי להחליף לנעליים נוחות. הייתה לי הרגשה מוזרה כזאת, פתאום לא היה לי חשק לצלם. אני לא יודעת למה, לא בגלל שזו הייתה מסיבה גרועה או משהו כזה, פשוט הייתה לי תחושה ממש מוזרה, ועשינו את זה ומהרגע שפתחתי את הדלת של הרכב כדי לחזור קצת ליהנות התחיל האסון הכי גדול שיכול להיות.

טילים בשמיים נורו לאזור, לא ידענו מה לעשות, אם לחזור לרחבה או להישאר ליד הרכב. מה עושים מפה? המסיבה בוטלה? איך חוזרים הביתה?

אני זוכרת שישבנו חצי שעה על הרצפה עם ידיים מעל הראש, לא יודעים מה לעשות. חברים שהיו במסיבה התקשרו, אמרתי להם שיבואו לכיוון הרכב ונראה מה עושים. עמדנו שם והתלבטנו במשך כמה דקות מה לעשות, אם לנסוע או להישאר.

כולם מפוחדים, רצים לרכבים, חלק צוחקים מהמצב ואחרים בוכים, מבוהלים. הרגשתי כאילו אנחנו בתוך סרט אימה ורק חשבתי לעצמי איך אני בורחת ממנו.

פתאום התחלנו לשמוע יריות. נבהלנו. אף אחד לא ידע מה לעשות, לאיזה כיוון נוסעים. כמה חברים שלנו שיצאו בין הראשונים נעדרים עד היום.

החלטנו שעולים לרכב ונוסעים לכיוון נגדי למקום ששמענו ממנו את היריות. אלו היו הדקות הארוכות בחיי.

בדרך ראיתי מבלים ששברו בקבוקי זכוכית כדי להגן על עצמם. לא הצלחתי לעכל את הסרט שאנחנו נמצאים בו. פתאום צעקו לנו שהמחבלים באים גם מהצד השני על טנדרים. כל זה קורה תוך כדי שמפציצים אותנו בטילים.

אנחנו מחליטים לרדת מהרכב ולברוח לתוך בונקר כזה שהיה ליד, ומה שנשאר זה להתפלל ולקוות שהכל יהיה בסדר. התחבאנו שם אני, בן הזוג שלי והחברים שהיו איתנו ברכב. עדיין לא הבנו מה קורה.

חזרנו לרכב והתחלנו להתקדם, התקרבנו קצת לכביש ושוב ראינו המון מבלם בורחים בריצה. בשלב הזה קלטנו את המחבלים ממש מתקרבים לעברנו על גבי טנדרים. התחלנו לברוח, לרוץ.

בשלב הזה איבדתי קשר עין מכולם, אבל לא ויתרתי, רצתי עד שמצאתי אותם שוב. רצנו ביחד בשדה כמו משוגעים. צרחות ויריות באוויר. אין לאן ללכת וגם לא מי שיציל אותנו חוץ מעצמנו. לא הפסקתי להתפלל ולקוות שזה יסתיים בקרוב.

בשלב מסוים אמרתי להם שיחכו במקום כדי שאלך להביא את הרכב וננסה לברוח דרך השדה. לא היה לי גם שהוא יישבר. ועשינו את זה. הצלחנו להביא את הרכב, העלנו את חברים ופשוט נסענו דרך השדה, כשיורים עלינו ללא הפסקה ומסביבנו המוני מבלים נסים על נפשם.

אני לא יודעת איך האוטו שלי לא התחפר בחולות, אבל יצאנו משם. הגענו לכביש ולא ידענו לאן לפנות, ימינה או שמאלה. בסוף פנינו שמאלה וחטפנו יריות מחוליה של מחבלים שהתקרבה לעברנו. פרססנו מהר ונסענו לכיוון השני על 200 קמ״ש.

הכביש היה נראה כמו שדה קרב. בלתי נתפס.

בסוף הגענו לבסיס צאלים, הייתה שם ניידת שכיוונה אותנו לשם. חיכינו שם עד הערב, שמה פגשתי גם עוד 2 חברות ועוד כמה אנשים שנשארו מהמסיבה. כולם היו חסרי אונים, אף אחד לא יודע מה יהיה, מה עושים ומתי נצא מפה.

אפילו החיילים לא היו מודעים למה שקרה! מצב הזיה, פשוט הזיה. איך יכול להיות שדבר כזה קורה? זה פשוט אסון. החברים שלי שיצאו ראשונים עדיין נעדרים, והמשפחות שלהם חסרי אונים.

אני לא מצליחה לעכל את מה שעברנו שם. זו פשוט הייתה שואה. טבחו בנו ואני ניצלתי בנס. אני עדיין מפחדת לצאת מהבית ולעשות דברים לבד. המדינה חייבת לשים לזה סוף".