אזהרה: במאמר מופיעים תיאורים גרפיים שעלולים להיות קשים לקריאה

לאריאנה מלמד קשה היה להיוותר אדישה נוכח פרסום שיחתו של ארז דריגס, מיוצרי וכוכבי הסדרה "חזרות", עם נערה בת 17, בה הוא כותב לה הודעות מטרידות ומנסה לשדל אותה להיפגש לצרכים מיניים.

בטור אישי ומסעיר שכתבה ופורסם ב"הארץ" תחת הכותרת: "דריגס, בוא אספר לך מה הרווחתי מהאונס", היא מגיבה לדברים, וכנפגעת אונס בעצמה, היא משיבה לדריגס על אחת מהודעותיו לנערה ("אם אאנוס אותך את רק תרוויחי מזה") ומסבירה לו כביכול את המחיר הכבד ששילמה בעל כורחה כקורבן למעשה הנפשע.

"כל שניה שהאיש הזה עדיין מתנהל בחיים הציבוריים" – כתבה מלמד בפתח דבריה, "לאחר שנחשף כמטרידן מיני סדרתי, שהפעיל השפעה וכוח והילה ולחץ על נשים ונערות צעירות כדי להפוך אותן לכלי לסיפוק תאוותיו, היא אות קלון לחברה הישראלית כולה".

מלמד, עיתונאית, סופרת, בעלת טור, עורכת, מבקרת ספרות ומבקרת טלוויזיה ישראלית. היא עלתה עם משפחתה לישראל בשנת 1960 והשתקעה באשדוד, שם גדלה והתחנכה. היא כתבה במקומונים "כל העיר" ו"העיר" וב"מעריב" ומאוחר יותר ב"ידיעות אחרונות" ובאתר האינטרנט ynet.

מ-2015 היא משמשת כמבקרת טלוויזיה וספרות בעיתון "הארץ" וכן כבעלת טור במוסף סוף השבוע. ב-2015 היא השתתפה בעונת ה-VIP השנייה של "האח הגדול" והייתה המודחת הראשונה מן התוכנית. היא אם לשני ילדים מאומצים והיום היא אם יחידנית.

וכך היא מוסיפה לכתוב מדם ליבה:

"ארז דריגס נחשף כמטרידן מיני סדרתי, שהפעיל השפעה וכוח והילה ולחץ על נשים ונערות צעירות כדי להפוך אותן לכלי לסיפוק תאוותיו. "אם אאנוס אותך את תרוויחי מזה", כתב האיש לנערה בת 17, שהתפתתה - מקסמו ומהילתו - לנהל איתו תכתובת מינית.

מי שמנסה ולו לרגע להאשים את הנשים והנערות בשיחות האלה, רק כדי לנקות את הגבר המעוול, גם הוא שותף לתרבות האונס.

"אם אאנוס אותך את רק תרוויחי מזה", אומר הגבר שנפשו ומוחו שטופי פורנוגרפיה רעה, שקרית ומנוולת בה נראות נערות פעורות פה בזיוף אקסטזה כשאבר מין אחד או יותר נתחב לתוך גופן. המשפט הזה הוא מדקרת חרב בלב בשבילי. מגיע לי לחיות במקום בו יהיה מדקרת חרב עבור כל גבר, כל אישה".

"אני אלמד אותך מה זה גבר"

"כבר שמעתי את המשפט הזה בוואריאציה של "אני אלמד אותך מה זה גבר", מקרוב משפחה רחוק שהיגר לישראל" – ממשיכה מלמד לכתוב. "הוא היה צעיר יפה תואר, גיטריסט מעולה וזמר מצוין, ובדיוק חזרנו יחד מההופעה הראשונה שהפקתי בחיי, מופע משותף של ותיקים ועולים ממרכז הקליטה באשדוד".

"בחזרות למופע, החמיא לי שוב ושוב על רצינותי ויעילותי ואחר כך על שערי הארוך, שפתיי, החזה שלי. הוקסמתי והובכתי, חשבתי שככה זה בעולמם של מבוגרים שרציתי כבר להיות חלק ממנו. הוא זרק לעברי הערות שהפכו למשפטי זימה בגרמנית, שפה ששאר המשתתפים במופע לא הבינו.

לא ידעתי כיצד להגיב, מה אומרים ומה עושים - אני זוכרת רק את הסומק העז שהציף אותי, התחושה שאוזני בוערות, כל פעם שאמר משהו. ואז, כשחזרנו מן המופע, בחורשת האקליפטוס שבין בית הספר התיכון מקיף א' על שם רוגוזין באשדוד לבין ביתי בימים ההם, הוא אנס אותי. הייתי בת 14 וחודשיים.

ברור שניסיתי להתנגד: אבל עם אולר גדול של הצבא השוויצרי מוצמד לצווארי כדי שאוכל ללמוד טוב יותר מה זה גבר, בפער של 15 סנטימטר ועשר שנות מכון כושר שלו, אי אפשר היה להמשיך ולהתנגד. בטח לא כשהפך אותי ומשך מעלי את מכנסי וניסיתי לנשום כשהפרצוף שלי שקוע בבוץ".

מחיר האונס

מלמד מוסיפה ושוטחת את ש"הרוויחה" כתוצאה מהמעשה הנפשע: "הרווחתי המון, זה ברור. את הקרע המדמם בנרתיק. את השני, הכאוב כל כך, הרבה יותר, בפי הטבעת. את טעמו המתכתי, הרע והמבחיל, של זרע בפיה של ילדה.

והמשכתי להרוויח, המון שנים: את הפרעת האכילה שפיתחתי, כשחשבתי שאם אהיה שמנה איש כבר לא ייגע בי לרעה, ואכלתי בבולמוסים כיכרות לחם שלמות שהתאמצתי לא להקיא, והצלחתי. את הבושה המצמיתה. את הפחד שאם אספר לאמא היא תספר לאבא, אז אבא יהרוג אותו ויישב בכלא.

את השתיקה שבסופה דיכאון קליני. את הפחד מפני זרים ומרחבים, שאני - שהייתי ילדה אמיצה, אופטימית והרפתקנית, לא יכולתי לשאת וגם לא להיפטר ממנו: כל אלה ועוד, לרבות האבחנה המאוחרת בהפרעת דחק פוסט-טראומטית, נמשכו לפחות עד גיל 40, ושככו באיטיות ובסבלנות וביכולות ההכלה והריפוי של בן זוגי, הגבר הראשון שסיפרתי לו.

גם אחרים הרוויחו מן האונס הזה ומן השתיקה שלי: פסיכולוגים ופסיכיאטרים וחברות תרופות בראש הרשימה. הרוויחו כל עוד נמשכה השתיקה, והיא נמשכה גם כשהאנס עמד לידי וליד קברו של אבי, גם כשנאלצתי לראותו בשמחות משפחתיות והוא חייך אלי והתאמצתי להימלט מחיבוקו".

"לא יכולתי לשתוק יותר"

את האונס שחוותה, מלמד לא העזה לחשוף בפומבי מעולם, עד לפני שבע שנים - עם פרסום אמירתו של השופט בדימוס, נסים ישעיה, שאמר בדיון בבית משפט שיש נשים שנהנות מאונס.

"הוא דן במקרה של אונס קבוצתי על גופה ונפשה - כן, הם תמיד אונסים גם את הנפש - של נערה צעירה" – כתבה מלמד. "לראשונה חשתי שאסור עוד לשתוק, וכתבתי מה שכתבתי והשופט סולק עוד באותו יום מתפקידיו הציבורים, לרבות כהונתו כאב בית הדין של הליכוד".

"שתקתי גם כאשר חברה טובה, אהובת ליבי, הגיעה לביתי באישון לילה, בוכייה ומקיאה ומספרת מה עשה לה זה עתה איש תקשורת ידוע, והתחננתי שתתלונן והיא לא העזה כי פחדה: לימים, נפתחה חקירה נגדו בעקבות תלונות של נשים אחרות. היא כבר הייתה מתה. התאבדה.

אסור לשתוק. אי אפשר לשתוק. ואי אפשר להשאיר מקום לאף מנוול שמנצל את מעמדו וכוחו, אפילו לא לאונס, אפילו רק לקידום פנטזיה על תקיעת איבר מינו בגופה ובנפשה של כל אישה, ודאי של נערה צעירה".

"בישראל יושבים שופטים עם מוח פורנוגרפי מעוות שמסוגלים לעוות על דעתם שקורבן אונס נהנית מהאונס"

"למה אני אומרת את זה? כי המקום היחיד שבו נשים נחזות כנהנות מאונס זה פורנו. ופורנו זה מבוים, בדיוק כמו שהארי פוטר זה מעשייה בדיונית. מי שחושב שקורבנות אונס נהנים הוא פורנוגרף בזוי, ומי שזו דעתו אסור לו להיות שופט.

אין שום דבר בלתי חוקי בצריכת פורנו. בעיניי זה גם לא בזוי מוסרית כל עוד אנחנו מבינים את ההבדל בין פנטזיה למציאות. הפנטזיה לפיה נשים נהנות מאונס, מתכתבת עם פרקטיקה של תרבות האונס מזה אלפי שנים. הפורנו רק העצים את זה.

אני יודעת. הבן שלי כמו כל גבר ממוצע צרך פורנו. כשראיתי אותו בפעם הראשונה עושה את זה הברירה הייתה לאסור או להסביר. בעולם שלי מסבירים. דיברתי וזה התקבל, אולי לא לגמרי, אבל מנגד אני רואה שיש שופטים בישראל שמידת ההבנה שלהם לזולת היא נמוכה משל נער צעיר".

"אני רוצה למגר את האונס, לא להבין אותו"

מלמד מאמינה כי מחשבתם של האנסים היא שהקורבן נחות מהם ועל כך, לפי השקפתם, מותר להם לעשות בו כרצונם. היא טוענת שכדי להצדיק את המחשבה האיומה הזאת, הם משכנעים את עצמם שהקורבן נהנה, כלומר - איננו קורבן.

"ואז בא ארז דריגס בפני בת 17 תמימה" – היא אומרת. "מדובר במורה מוערך וכריזמטי, שחקן בעולם המבוגרים ובתיאטרון שהוא משאת נפשה של הנערה וחלומה המתגשם. הוא פונה אליה באופן אישי מחוץ לשעות הלימודים ומתעניין בה, עד מהרה התעניינות תופסת גוון מיני".

"נערה בגיל כזה, שההורמונים עוד לא מסודרים אצלה והזהירות היא לא תמיד אבן יסוד בחייה - היא חושבת שהיא מבוגרת ומבינה הכל - מתפתה בקלות יתר. אולי לא כל נערה, אבל הרבה מאוד נערות כן. והשיחות מתגלגלות ומתישהו עולה המשפט שבגללו כתבתי את הטור: "אם אאנוס אותך את רק תרווחי".

כאן, האונס הוא זכות גדולה. ורק כדי להזכיר לארז שאני לא משווה אותו לאנס, הוא בכלל לא מעניין אותי, מעניינים אותי אלפי הסוטים שיושבים עכשיו בחדרי צ'אט ומאוננים מול נערות או מפתים אותן, אז כתבתי לו מה אני "הרווחתי" מהאונס שחוויתי".

"נדרשו לי עשרות שנים של ריפוי"

את שחוותה בגיל 14, מלמד לא תשכח לעולם. לדבריה, מסע הריפוי מאז אותו אונס ברוטלי בחורשת האקליפטוס הסמוכה למקיף א', נמשך עשרות שנים. "בשעתו לא יכולתי לדבר או לספר להוריי כי האנס היה קרוב משפחה רחוק של אבי" – היא מספרת.

"חשבתי שאם אספר לאימא, היא תספר לאבא והוא יהרוג אותו ויישב בכלא. לא כי הוא היה איש אלים, אלא מפני שהוא היה ג'נטלמן. וזה תפקידו של ג'נטלמן. אז שתקתי. השתיקה הזאת עלתה בבריאות הגוף והנפש, ומי שהרוויח מכך היו פסיכולוגיים, פסיכיאטריים יצרני תרופות הרגעה במשך שנים ארוכות.

עברו 25 שנה מאז האונס, עד שפגשתי את בן הזוג שעזר לי להתרפא. הג'נטלמן השני בחיי אחרי אבי. לבני זוג אחרים שהיו לי לא סיפרתי, זו הייתה הפעם הראשונה שיכולתי לדבר פתוח. הוא הציע לי לעשות מעשה וללוות נשים ונערות במצבים האלה בתמיכה. עשיתי את זה במשך שנים בלי להשתייך לאף ארגון שהוא ואני ממשיכה לעשות את זה".

"אסור לנו כחברה לתת ל'ארז דריגסים' לחמוק מעונש"

"המקרה של ארז דריגס לא יגיע לדיון בבית המשפט, אבל כן הגיע לדיון ציבורי ואני שמחה שעזרתי בכך" - אומרת מלמד. "ההתחנחנויות שלו, לפיהן הוא היה חולה מין והוא טיפל בעצמו משולות בעיניי לאפס, משום שכשאדם גונב, פורץ או רוצח, הוא לא יכול להסתפק בלומר – "טיפלתי בעצמי". איפה כפרת העוונות, איפה ההודעה בריש גליי על כל המקרים האחרים?!"

"כחברה אסור לנו לתת ל"ארז דריגסים" לחמוק מעונש" - היא מוסיפה. "אני מאוד שמחה על תגובת תאגיד השידור לפיה הוא לא יוכל לשחק בעונה השנייה של הסדרה. אם הייתי חלק מכך, אני שמחה משום שאין דרך אחרת".

"ערות" – העמותה לתמיכה וליווי משפטי של קורבנות עבירות מין

לאחרונה, הקימה מלמד יחד עם ד"ר אורית קמיר, מי שניסחה את החוק למניעת הטרדות מיניות, ושישה עורכי דין נוספים, את עמותת "ערות" לתמיכה וליווי משפטי של קורבנות עבירות מין, נשים וגברים כאחד.

"הבנו שהשופטים לא לבד" – היא אומרת, "המשטרה לא יודעת מתי זו הטרדה מינית, היא גונזת תיקים, הפרקליטות לא מעמידה לדין ובתי המשפט מתייחסים בסלחנות".

"התוצאה היא שהמרחב הציבורי בישראל לא בטוח, לא ברשת ולא בחיים עצמם" – היא מוסיפה. "שום אישה או נערה לא צריכה לצאת מהבית ולשמוע קריאות כמו: 'וואלה, הייתי תוקע אותך...', 'הייתי קורע לך את הצורה'...המטרה להפוך את העולם האמיתי ואת הרשת למכבד יותר לנשים, גברים וילדים".