ערב חג הפסח תשע"ט, בוקר יום שבת (14.04), הלך לעולמו בצלאל (סאלק) לינהרד, שריד השואה האחרון לבית לינהרד ומי שהיה למפקדה הראשון ומקימיה של תחנת המשטרה באשדוד, בשיבה טובה בגיל 91, כשהוא מותיר אחריו משפחה גאה, אוהבת ומתגעגעת.

תלאות רבות עבר בצלאל (ז"ל) בחייו, עוד כילד שנאלץ לשרוד את אימת הנאצים במלחמת העולם השנייה, ועד שאיבד את אישתו ושניים מילדיו שנפטרו בטרם עת. בשיחה אישית ומרגשת עם אילן, בנו היחידי שנותר, הוא מספר על האדם שהיה אביו, על ספר הזיכרון המרגש שכתב עם פרישתו מהמשטרה ועל צוואתו לזכור ולהנציח את שואת היהודים.

"אבי היה לוחם בנשמתו שהתמודד עם לא מעט בחייו מגיל מאוד צעיר - מה שבמציאות מתוקנת לא אמור לקרות" - אילן מספר, "כילד הוא נאלץ לעבור תהליכי קבלת החלטות של איש בוגר ומנוסה כדי לשרוד. עם החוויה הזו הוא הגיע למשטרת ישראל ונחשב לאחד הקצינים הקשוחים". "האמנם?" - אומר אילן, "בתוך תוכו אבי היה אדם מאוד רך ואנושי. היה פער בין הפנימיות האוהבת שלו לבין החיצוניות הקשוחה שלו. הוא מאוד אהב את הילדים שלו, הנכדים ואת הנינה שלו. הוא היה צלול עד רגעיו האחרונים, אהב מאוד והפגין את אהבתו לכל המשפחה."

"בערב שבת, יום לפני שהלך לעולמו כבר ידענו שזה הסוף" - הוא מספר. "הבאנו את כל הנכדים והוא נפרד מכל אחד מהם באופן אישי. הוא היה צלול לחלוטין. דיברנו על זה שעוד יום שואה מתקרב. אחד הדברים שעניינו אותו היה איך יזכרו את השואה אחרי לכתו. מבחינת המשפחה הייתה זו מעין צוואה."

"מעל הכל, אבי היה לוחם אמיתי, אדם טוב ואנושי וסבא טוב. איש שידע להתמודד עם המציאות ולחיות עם מה שיש. הוא ידע להסתדר עם המציאות וזה ליווה אותו לכל אורך החיים. הוא היה שורד השואה האחרון למשפחת לינהרד."

סיפורו של בצלאל (סאלק) לינהרד מפי אילן בנו
בן 13 היה בצלאל כשכבשו הגרמנים את עירו בוריסלב שבגליציה המזרחית בפולין. הוא ובני משפחתו נאבקו כדי לשרוד. כילד הוא סיכן את חייו כדי להבריח להם מזון למחבוא אשר בעליית הגג ולמחנה העבודה של כריית הנפט, אך הם נלקחו מימנו בזה אחר זה.

על אף הזוועות שעבר הצליח בצלאל לשרוד מספר חודשים במחבוא בבטן האדמה אשר ביער, עד לשחרור העיר על ידי הרוסים ואף הצטרף, למרות גילו הצעיר (16), לצבא הרוסי כדי להילחם בגרמנים. בתום המלחמה מצא את אחותו קלרה ששרדה את אושוויץ ועלתה יחד איתו לארץ. מספר שנים לאחר מכן, היא נפטרה מהתקף לב.

לאחר שחרורו מהצבא הרוסי עסק בצלאל בפעילות ציונית והכשרת נוער במסגרת עליית גורדוניה ועלה לארץ ישראל ב-1949. בישראל שיקם את חייו, הקים משפחה והיה לקצין בכיר במשטרה, כשמאחוריו תפקידי פיקוד שטח ומבצעים רבים.

כל חייו היו משטרת ישראל. בצלאל היה למפקדה הראשון ואחד ממקימיה של תחנת המשטרה באשדוד. בהמשך היה למפקד תחנת משטרת באר שבע, מפקד משטרת התנועה במרחב דרום ולאחר מכן היה לקצין חקירות מודיעין במחוז מרכז.

"האמנתי שאשאר בחיים" - ספרו של בצלאל (ז"ל)
לאחר שפרש מהמשטרה התחיל בצלאל לכתוב ספר זיכרונות לו קרא "האמנתי שאשאר החיים" שיצא לאור בהוצאת יד ושם, המתעד את קורות משפחת לינהרד בתקופת השואה ובתקופה שלאחר העלייה לארץ ישראל - ילד בן 13, אשר ניגרר לכאוס של השמדת היהודים בעירו בוריסלב ולמראות הזוועה הקשים מנשוא שעברו על משפחתו, עד שהקים משפחה לתפארת בארץ ישראל.

"אבי מתאר בספרו חיי קהילה יהודית בעירו ואת חיי משפחתו" –אילן מספר על הספר המרגש, "משפחה עמידה אשר הולכה ונכחדת תחת החייתיות של הנאצים. הוא מתאר סידרה של אקציות מזעזעות, אשר בכל אחד מהם נקרע נתח נוסף ממשפחתו על ידי הנאצים, האוקראינים והפולנים, מראות שהדעת האנושית איננה מסוגלת לקלוט."

"ההתנהלות שלו, של נער, ילד צעיר, המבין לאט לאט לאיזה כאוס הוא נשאב ומהן המשמעויות של זה" - הוסיף, "בפיקחות מדהימה ותעוזה בלתי נתפסת הצליח לשרוד את הזוועות. הספר הוא תעודה מרתקת, סוערת וסוחפת שהוציא אבי תחת ידיו, זיכרון עבור משפחתי ועבור הזיכרון הלאומי אודות השואה. הספר כתוב בכאב רב, שלא פחת ולו במעט עד יומו האחרון."

אילן מספר על ביקורו של אביו בעיר הולדתו:
"בשנת 2012 יצאנו אבי, אימי, אחותי ואני לטיול שורשים לבוריסלב והסביבה. זו הייתה חוויה חיה, עמוקה, עוצמתית ורגשית עבור אבי ועבורנו. נשאנו רגליים כבדות ברחובות בהם חי, בבית שבו גדל, בעליית הגג בה הסתתר מפני הגרמנים, בבית הדוד, שם מצאנו את השלט האותנטי של המעדנייה שהייתה בידי המשפחה, ומחנה העבודה ה"קושרים", המקום בו הסתיימה ילדות של בן 13, הרואה וחווה את משפחתו בעין הזוועות.

אבי כל כך התרגש לחזור לבוריסלב, ראינו עליו את סערת הרגשות העצומה, את העצב הרב על הסבל והאובדן, המהול בשמחת הניצחון המתוק בחזרה הגאה לבוריסלב. מסע החזרה עם אבי, היה מימוש של חלום לו ולנו, אשרינו שהצלחנו לעשות את זה ביחד."