יחיאל כהן, תושב העיר אשדוד ופעיל חברתי פותח דרך אשדוד נט, בפניכם, את סודו הגדול, כדי להאיר אולי למי שנמצא אי שם במחשכים, כדי שגם אתם תוכלו אולי להבין, את מה שאולי מבקשים להסתיר מפניכם, מתוך בושה גדולה -
"גם היום, שאני מוציא את המילים האלה לעולם, עדיין יש קושי, עדיין יש תחושה של חרדה שמשתלטת עליי, אבל אני כבר מכיר אותה ואני בסדר איתה וזה ממש מוחלש לעומת מה שהיה שם בעבר הבנתי שאין לי אפשרות לברוח יותר.
עברתי ממטפל למטפל ולא בדיוק עזר לי. הלכתי לפסיכיאטר, לקחתי כדורים - תרופות נוגדי דיכאון וחרדה ששוב מילאו את תפקידם והשתיקו את הסימפטומים (זה לא עזר, כי שמרתי גם מפני מי שביקש לעזור, את הסוד שהיה נעול ונצור בתוכי. סוד שבעצם הדחקתי כאילו לא היה לו חשיבות, כאילו הוא לא היה הבעיה ובעצם שאין בעיה).
אבל הבעיה עדיין הייתה קבורה שם עמוק.
היום אני מבין, שאם אני רוצה לרפא את הפצעים ואם אני רוצה להתחיל לחיות את החיים שלי במלואם, לחיות באמת במקום רק לנסות לשרוד.... אני צריך לחזור למקור, אני צריך לחזור לכאב, לפגיעה, לעשות לה עיבוד מחדש ולהגיב את התגובות שלא העזתי להגיב אז. אני צריך להגיב את מה שמגיבים כשכואב מאוד, להגיב את מה שמגיבים כשנפגעים, שזה אומר - לבכות לצרוח לרקוע לקלל, שזה אומר לספר את הסיפור ולשתף אותו במקום בטוח.
מי שאוהב אותי, יוכל לקבל את זה, יוכל להכיל את הכאב שלי בלי להגיב בדרמטיות ובבהלה כי אני בעצמי מבוהל ומפוחד... אז מה שחסר לי שהתגובה ממול תהיה גם כזו". כך פותח יחאל כהן, מי שהיה יו"ר איחוד והצלה באשדוד, לפני שהוא מוציא לאור את הסיפור שהדחיק כל חייו, שהוא מבין עתה שכדי להחלים, שכדי לזכות בחייו בחזרה, הוא צריך לשחרר אותו ממנו לעולם:
"נולדתי למשפחה חרדית בת 11 נפשות בבני ברק. כילד ונער נפגעתי מאלימות מינית ואלימות פיזית מתמשכת. חוויתי חוסר אונים מוחלט ומתמשך. מולי עמדה דמות מבוגרת, בעלת מראה רבנית, מה שהעניק לה כוח של סמכות רבסולטית עלי, כילד חרדי.
לא הבנתי שההתעללות שעברתי הייתה אסורה. רק הבנתי שאסור ספר לאף אחד, כי אם אספר יקרה משהו נורא, לא רק לי אלא לכל משפחתי.
הדרך היחידה שעמדה לרשותי כדי לשרוד את תקופה ולאחר מכן את החיים, הייתה להדחיק עמוק עמוק בפנים, לתוך האפלה ולסגור את סודי עמוק עמוק לתוך המגירה.
כילד, למדתי שהחיים הם לא משהו ואתה חווה חוסר אונים ואם אין לך פתרון לעצמך... אז תצא מעצמך ותלך לעזור לאחרים, וזה מה שעשיתי.
כבחור חרדי, התחתנתי בגיל צעיר, ולמזלי הרב, נישאתי לאישה המופלאה שאיתי ונולד לנו ילד.
חיי המשפחה לא הצליחו לשחרר אותי מהכבלים בהם הייתי נעול - ניסיתי שוב ושוב לברוח מכל מקום שהרגשתי שסוגר עליי כמו ניסיתי לברוח מהחדר האפל, בו נפגעתי מינית, חדר שהיה ננעל בזמן שהפוגע ביצע בי את זממו.
הטראומה שקיננה בתוכי שנים, החלה להתפרץ יותר לחיי הנשואים. התעלמתי מאשתי ונסיתי לברוח לעשייה ולדברים שהשכיחו ממני אותה... שישברו את המסגרת, למזלי הרב, אשתי לא הסכימה לוותר עלי ולא נתנה לי לאבד את עצמי, ועל כך אני אסיר תודה כל חיי.
הייתי בורח גם לאוכל שזה עוד סיפור בחיי, הייתי אוכל עד מוות וכך התפתחו להם התקפי אכילה קשים להפרעות אכילה (כן זה קטע שלא שמור רק לנשים בדיוק כמו שפגיעות מיניות לא שמורות רק לנשים וזה אחת הסיבות שאני בוחר להוציא את הסיפור שלי החוצה - שידע העולם ושידעו מי שעבר וסבל וסובל שהוא בסדר גמור).
שהתקפי חרדה החלו להופיע דיכאון וחרדות החלו להתגבר, התחלתי לנסות לטפל בעצמי בקטנה... פה ושם, לא באמת מצאתי מזור ומרפא, כי גם בטיפול נגעתי רק בסימפטומים ונמנעתי מלגעת בשורש הבעיה - באלימות המינית והפיזית.
יום אחד, חסד האל נגע בי, הכרתי את המטפלת המופלאה שלי. רק לאחר תקופה ממושכת של טיפולים שהיא שאלה אותי שוב ושוב האם אי פעם מישהו נגע בי התשובה המיידית הייתה לא... ואז שהגיע הרגע שהנפש שלי היית מסוגלת עניתי לה... שבעצם היה משהו כזה פעם בקטנה... שמישהו קצת נגע בי, קצת ליטף אותי, לא משהו רציני בכלל, (מנגנון הגנה ידוע להקטין את הטראומה כדי לא להתמודד עם השדים הנוראיים).
גם אחרי שאמרתי את זה, ביקשתי ממנה להמשיך הלאה לנושא הבא, אבל היא עצרה אותי ולא הסכימה להמשיך הלאה והיא ביקשה שאני אספר לה - מה היה שם? זה היה הרגע הקשה בחיי לחזור לסוד האפל הטמון עמוק, עמוק בתוכי ולפתוח אותו, פחדתי פחד מוות, פחדתי מהפוגע עצמו שהשביע אותי בתור ילד שלא אספר לאף אחד ועכשיו אני עובר על אותה השבועה וממרה את פיו!
הפחד מהפוגע, גם אחרי שנים רבות, הוא אותו פחד וכאן אני מבקש לפתוח סוגריים על דבר איום ונורא שנקרא עימות עם הפוגע (המדינה צריכה להבין שזו משימה בלתי אפשרית עבור רוב נפגעי אלימות ותקיפה מינית) מה שמונע מרבים לעשות את הצעד של תלונה במשטרה, מה שמונע את העצירה של המשך הפגיעות - שמחייבים פגוע להיפגש לעימות עם פוגע. זה פשע!!!
ובחזרה לכורסת הטיפולים, עשינו את זה לאט לאט בקצב שהנפש שלי אפשרה לי וכך בסוף הוצאתי את הסיפור שלי מול המטפלת שלי, שעברתי פגיעות מיניות מתמשכות בילדות ואפילו פגיעה אחת בבגרות (עד שלא אלמד להגיב אחרת לפגיעה עד שלא אלמד להציב גבולות למרחב שלי זה יחזור לבקר אותי שוב ושוב כנראה) לא פעם ולא פעמיים ולא רק במקום אחר.
אחרי שסיפרתי לה, הרגשתי כאילו נקמתי את נקמתי במי שפגע בי... אבל זה לא הספיק, בהמשך למדתי משהו בלתי נתפס - דבר אחד חשוב וקריטי שלא ידעתי, שכדי להשתחרר לגמרי מהפגיעה ומהעבר שלי אני צריך להיפרד לגמרי מהפוגע, אני צריך לגזור את החבל שמקשר אותי אליו שזה אומר להסכים לסלוח.
זה היה נראה לי דבר בלתי הגיוני בעליל אבל הלכתי ללמוד את זה מאנשים שכבר עברו את התהליך הזה וסלחו והתמירו את הכעס שלהם בחמלה, ואמרתי אם הם יכולים גם אני יכול.
הבנתי שאני נמצא בסוג של שליחות, לעזור לאחרים שהיו במצבי, להיות זה שיכול להבין אותם, להבין את מה שאחרים, שלא חוו את החוויה הזאת, יתקשו להבין. להיות זה שיהיה בשבילהם בלי לשפוט, פשוט להיות שם ולנסות לכוון ולשחרר אותם לחיים האמיתיים, לחיי שלווה ושלמות פנימית, לסליחה עצמית.
התחלתי ללמוד nlp הכרתי חברה בשם אורין ג'ולי ידוענית מפורסמת כדוגמנית נפש, סליחה היא הייתה מוכרת יותר כדוגמנית נשק אבל היא עשתה הסבה והוסיפה לחיים שלה עוד דבר והתחילה גם להדגים איך חיים חיי נפש בריאים אחרי פגיעות מיניות קשות ומתמשכות וממנה למדתי סליחה מה-היא.
טיפלתי בעצמי בשיטת ריברסינג שעשתה לי מהפך מקצה לקצה, הלכתי ללמוד את השיטה ואני מטפל בה היום באנשים שרואים ניסים בחייהם בדיוק כמו שאני ראיתי בטיפול פלא הזה, ושם הסכמתי לסלוח שהכעס הותמר בחמלה אפשר לומר שנגאלתי גאולה פרטית.
הפצע כבר לא היה כזה מפחיד ומאיים והנה אני אפילו מספר אותו, לעולם. אני מסוגל לעמוד על במה ולדבר עליו כשמול עיני מטרה נעלה גדולה ממני - לעזור לעוד ועוד אנשים לשחרר את הכאבים את המועקות את הסודות האפלים של החיים שלהם ולרפא אותם.
למדתי להפנים, שאין אשמים בחיי. שאני חייב לצאת מהמסלול הקורבני, שהחיים התוו לי ולתפוס מנהיגות על החיים שלי ושזוהי משימת חיי - כל יום מחדש לקום ולהנהיג את עצמי וחלילה לא להיות קורבן של הנסיבות ושל מה שהחיים יקרו לדרכי.
הסתבר לי, שהפוגע שפגע בי, היה עצמו פצוע, הוא עצמו היה נפגע טראומה מינית קשה בילדותו. הוא פשוט לא ידע לעשות את מה שאני עשיתי. במסגרת החרדית בה היה, הוא גם לא יכול היה.... ואז הוא הופך בעצמו לפוגע.
למדתי שלפני הכל אני צריך לדעת לסלוח לעצמי, כי כרוב נפגעי הטראומה המינית, האשמתי את עצמי.אפילו שאני הקורבן....
בפנים תמיד חשבתי שכנראה, אני אשם אני הבעיה, שהייתי יכול למנוע את המקרה, מה שממלא אותך בבושה.
בסוף, סלחתי לעצמי, סלחתי לפוגעים, סלחתי לחברה החרדית בה גדלתי, עזבתי את החרדיות, על אף שאני עדיין חלק ממשפחה מורחבת מופלאה של חרדים, ילדיי מחונכים בחינוך הממלכתי דתי.
כילד חרדי, פחדתי שאני אאבד את אלוהים, כאדם שריפא את עצמו, למדתי שאלוהים לא ויתר עליי, שאלוהים הוא לא רק של החרדים הוא של כולם הוא אוהב את כולם בדיוק כפי שהם ושכל מה שהוא רוצה, זה שאנחנו נלמד לאהוב את עצמנו, כי אלוהים בתוכנו וברגע שנאהב את עצמנו, אלוהים יאהב אותנו.
אם אתם רוצים לפנות ליחאל כהן, באופן אישי ודיסקרטי, תוכלו להשאיר לו פרטים כאן או באינסטגרם:
