כתבה: מיה אור.

המעצבת פטרישיה אורקיולה הייתה האושיה הראשונה מסצנת העיצוב הבינלאומית שראיינתי, איפשהו בתחילת המילניום הנוכחי. בשנים שעברו מאז, זכיתי לקיים ראיונות רבים עם מעצבי על, אך אותו ראיון ראשון, ממש כמו אהבה ראשונה, נותר חקוק לפרטיו בזיכרון.

אני פוגשת אותה עכשיו באולם התצוגה של חברת "בופי", לכאן הגיעה לרגל השקת מטבח חדש שעיצבה עבור המותג. החמימות האנושית שלה לא השתנתה, דבריה מתובלים כמו אז בהרבה "אקו" ו"קפיטו", והאנרגיה שלה היא אותה אנרגיה מתפרצת שאני זוכרת. כשהיא מדברת על המטבח החדש, פותחת מגירות, סוגרת אותן או מצביעה על פרטים, ההתלהבות שלה סוחפת וגורמת להבין מה עומד בבסיס עשייתה הפורייה — עשייה שכוללת פרויקטים אדריכליים מגוונים, כעיצוב בתי מלון, וכמות נכבדת של פריטים מעוצבים, הנכללים בקולקציות של מיטב מותגי העל הבינלאומיים. כשאני שואלת אותה מהי מהותו של עיצוב מבחינתה, תשובתה די ברורה מאליה, קצרה וחד משמעית: "התשוקה האמיתית שלי".

זיכרונות ילדות

היא ילידת אובידו, ספרד, החלה את לימודי האדריכלות שלה במדריד וסיימה כבוגרת הפוליכניקום במילאנו. עד שפתחה סטודיו עצמאי משלה, עבדה אורקיולה עבור מיטב האדריכלים והמעצבים, ביניהם ויקו מג'סטרטי ואקילה קסטיליוני, שהנחה את התזה שלה בסיום הלימודים ונערץ עליה עד היום, כמעצב וכמי שעודד אותה לפנות לעיצוב דווקא. 

מתי ידעת לראשונה שאת רוצה להיות מעצבת?

"מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות ארכיטקטית. כילדה, אמי קנתה לי בית בובות בסגנון מודרניסטי עם גג שטוח ומגיל צעיר מאוד נהגתי לשחק עם חפצים, לפרק אותם ולבנות מהם משהו חדש ואחר. בנוסף, דודה שלי, שהייתה ציירת, לימדה אותי לצייר ומעולם לא פחדתי לעשות דברים או להתחיל משהו חדש, כמו לגשת לקנבס לבן".

שנת 2017 הייתה שנה משמעותית עבור אורקיולה. שני עיצובים שלה זכו בפרס EDIDA המוענק על מצוינות בקטגוריות עיצוב שונות, והיא מונתה למנהלת האמנותית של המותג המוביל והנחשב "קסינה", המשווק בישראל על ידי טולמנ'ס.

מה הכי מאתגר אותך בתפקיד החדש כמנהלת האמנותית של מותג העל "קסינה"? 

"חברות, ככלל, שונות זו מזו והאתגר הוא לגרום לאנשיהן להבין את דרך העבודה שלי. פילוסופיית העיצוב שלי היא להיכנס לתפקיד עם אמפטיה למותג. לנסות להבין את הקשרים, מי הם המשתמשים, לכבד את זהות המותג ולהצעיד אותו הלאה. אני אולי לא האדם שהכי קל לעבוד עמו, אבל כאשר החברה מבינה את הפילוסופיה שלי, היא מעריכה אותה וזה מאפשר לנו לנהל דיאלוג בונה ופורה"

מהו עיצוב טוב לדעתך?

"הרעיון של עיצוב טוב גורם לי לחייך, כי הפרמטרים לשפוט מה טוב ומה לא משתנים מהר מאוד. מבחינתי, עיצוב טוב הוא כזה שמערב מחקר אינטליגנטי, שקיפות בתהליך וחתירה מתמדת לחדש איכויות צורניות. גם ממדי המשיכה והקשר לאובייקט חשובים, כמו גם הסינרגיה בינו לבין מי שמשתמש בו. אחרי הכול, הוא נכנס לחייו ועיצוב טוב הופך לחלק מהם. כשאני חושבת על עיצוב אובייקט, אני מדמיינת אותו בסביבת היומיום ומנסה להגיע לצורכי המשתמשים ולרגשות שלהם".

איך, בעצם, נולד עיצוב חדש? האם זהו רעיון שמתפתח בתוכך, משהו שתופס פתאום את העין ומעורר השראה או אולי חומר או טכנולוגיה חדשה שמסקרנים אותך?

"כל פרויקט חדש מתחיל כדף לבן. המוח שלי תמיד עסוק, אני שואבת השראה מהכול, דברים נשזרים זה בזה והעניין שלי מתפתח בדרך אינטואיטיבית. אני אדם סקרן, אוהבת לדבר עם לקוחות ועם אנשים ולתת לרעיונות להיוולד מעצמם, מהארות וממחקר — שאחר כך משמשים לי חומר רעיוני לעבודה. במקביל, אני גם אוהבת להתנסות בחומרים חדשים ובטכניקות חדשות ולערב ביניהם".

אורקיולה, אדריכלית ומעצבת, מסבירה כי העיסוק המקביל בארכיטקטורה ובעיצוב מסייע לה לדמיין אובייקט בתוך חלל וכשהיא מעצבת חלל פנים, היא מחפשת אחר תחושת מקום. "חברות פונות אל הסטודיו שלנו כדי לתכנן פרויקטים אדריכליים, אולמות תצוגה, ביתנים ומיצבים, ואנחנו פותרים צרכים אדריכליים באמצעות רעיונות עיצוביים. אבל, אם אני צריכה לבחור בין אדריכלות לעיצוב, אני נוטה להעדיף עיצוב. זה חלק ממי שאני. ליצור אבטיפוס של מוצר גורם לי הרבה סיפוק ואני מעדיפה את קנה המידה הקטן, בגלל הגמישות והמהירות היחסיות שכרוכות בו"

מעצבים מדברים היום על היבט/צד רגשי של מוצר מעוצב כערך מוסף. עד כמה זה חשוב לך?

"זה חשוב ומשמעותי ביותר ובעצם, הקשר שנוצר בין האדם לאובייקט הוא הבסיס לעבודה שלי. אני מקווה ורוצה לחשוב שכשמישהו רוכש מוצר מעוצב, הוא מרגיש את העבודה שעומדת מאחוריו ואת העובדה שהוא נולד כאבטיפוס חדש"

השיח העכשווי מדבר רבות גם על קיימות. איך היא באה לידי ביטוי בעבודה שלך?

"התחשבות בסביבה היא מרכיב אינטגראלי בדברים שאנחנו עושים, כך שזה כבר לא נושא בפני עצמו. אקולוגיה בעיצוב פירושה, שניתן לפרק אובייקטים ולהרכיבם שוב לשימושים חדשים לפני שהם ממוחזרים, והיא נוגעת גם בתודעה של החברה לכוון לשימוש מושכל באנרגיה, בחומרים ובמשאבים אנושיים. זה הקשר המתקיים עם המקום בו פועלים ומה שהוא מציע, כמו בעלי מלאכה ועובדים"

אנחנו חיים בתקופה של שפע, בה יש הכול מהכול. מהו תפקידו של המעצב במציאות כזו? האם באמת יש צורך בעוד ספות או כיסאות או שמא זהו זמן לחשיבה מחודשת?

"דברים משתנים וכך גם הדרך שאנחנו מתמודדים עם צורכי היומיום, כמו למשל אופן הישיבה או מערכות יחסים בין אובייקטים. בשנות ה-70 שלטה מגמה של דה-קונסטרוקציה, אחר כך הייתה שיבה לצורניות מוכרת ועכשיו, המהפכה הדיגיטאלית ועידן הרב תכליתיות דורשים מאתנו לחשוב מחדש על חללי  הבית והמשרד. לדוגמה, את חדר הישיבות המסורתי מחליף היום חלל גמיש, שמאפשר לשנות את תצורתו בהתאם לצרכים — מנורה הופכת לפרוז'קטור, משטחים מחוברים לחיישנים ומספקים מידע וכדומה. אין מנוס, אלא להשתלב בתרבות המידע הזו גם בעיצוב רהיטים".

נוכח הקדמה והחידושים, איך אפשר להמשיך ליצור עיצובים שמרגשים אנשים?

"העבודה שלנו כמעצבים מאפשרת לנו לצפות צרכים של משתמשים וליצור אסתטיקה חדשה".

ואם מדברים על אסתטיקה חדשה: האם הכול לגיטימי כמו שנהוג לומר בהתייחס לאומנות?

"אומנות ועיצוב שונים זה מזה. עם זאת, עיצוב הוא לא רק עניין של פתרון בעיות פונקציונאליות ותועלתיות. עיצוב טוב שואף לפרוץ גבולות ומגבלות ופתוח להזדמנויות ולאתגרים שמציבים התקופה והזמן, ובכך הוא אולי דומה לאומנות. מנגד, עיצוב צריך גם להתייחס לכללים, של ייצור למשל. הוא מציב זה לצד זה קשרים לא מצופים בין המוכר והלא צפוי ובונה סיפור, כמו שקורה באומנות, אך הוא גם יכול להרוס את הסיפור, להמציא אותו מחדש ולפתח אותו"

אורקיולה, שזוקפת לזכותה ארסנל מרשים של עבודות, אינה מציינת עיצוב כזה או אחר כאהוב עליה במיוחד. לדבריה, היא אוהבת את כולם, ובכלל זה את אלה שלא זכו להצלחה רבה. נוכח עשייתה הפורייה והמוניטין שצברה, היא נשאלת מה החלום שלה לעתיד. תשובתה היא שוב מיידית, קצרה וחד משמעית — "להמשיך ולעשות את העבודה שלי".