הגודה והדוגה הם בר שכונתי אפל ובית קפה חמים ומנגד הצוות בגודה חביב לעומת צוות מלצריות/ ברמניות שנראות קצת קשוחות למרות שהן נחמדות כשמכירים אותן. האחד ממותג עם חתולים קרירים, אווירה חשוכה וחוקים נוקשים שמי שעובר עליהם יכול פשוט לצאת מהמקום בעצמו, רגע לפני שיעשו לו פרצוף של "אתה לא רצוי פה" והשני – בית לכלבים ובעליהם, שהפך למוקד בילוי למשך רוב שעות היום לחבר'ה הצעירים המגניבים בעיר- בית הקפה אגב, היה בגלגולו הקודם חנות סקס (4 PLAY)  ולפני כן מסעדת בלזק האגדית.

לקח לי זמן להבין את הקטע של ה'גודה'. אני זוכרת שנכנסתי לפאב לראשונה נמלאתי אנטגוניזם ועצבים כשראיתי את כל החוקים על הקיר, שמחייבים אותי לעזור למלצרים (סליחה, אני באתי לבלות, לא לעבוד!), שאוסרים צילום ב'פלאש' בעוד המקום מגה חשוך ולא ניתן לראות דרך המצלמה של הסמארטפון שום דבר בעצם,  שכוללים שתיית בירה עם שתי אופציות מהחבית- קרלסברג וטובורג וכוס שמזכירה את ההן שהיו עומדות בפירמידת שמפניות מרהיבה בבר מצוות לפני עשור וחצי, איסור לעשות 'שאזאם' (רוב השירים גם ככה באותו סגנון- טכנו או איך שלא קוראים לסגנון הזה) או לדבר על פוליטיקה (בחיית', ואם מירי רגב אמרה משהו ממש מוזר היום?)

בדוגה (בית הקפה) הכל מואר וחמים. אם הגודה הוא הבית לחתולים- הדוגה הוא בית לכלבים ובכניסה למקום תמיד יוגשו עבור בעלי החיים מים צוננים ויותר מישמחו אם תגיעו יחד איתם למקום. יש אווירה ביתית וקלילה, עם מרפסת מפנקת שפונה אל הכביש, רחבה עם ספסלים מסביב בה תוכלו להתחרדן בשמש (יש גם שמשיה לאלה שמעדיפים צל) ובפנים תחושה של בית קפה אירופאי.
התפריטים בשני המקומות כתובים בגיר על הקיר, כשבגודה מוצגים גם עשרת הדיברות של "עשה" "אל תעשה", באותיות קידוש גיר לבן. למרות שהגודה הוא פאב לילי תוכו להגיע אליו כבר מהשעה 18.00 בערב, לשתות בירה קרה (או כל דבר אחר מהתפריט) אחרי העבודה, רגע לפני שתחזרו הביתה או שכמובן תוכלו להגיע מאוחר יותר לבילוי.

בעלי המקום, ניב ברייר ומוטי מגל כמעט אף פעם לא נראים ביחד. לניב יש חזות קצת קשוחה ומוטי ייראה לכם נגיש יותר. מדובר בשני בחורים איכותיים עם לב ענק שרוצים לעשות אחרת רוצים לעשות בדרך שלהם, מתנגדי פרסום ויחסי ציבור ואוהבי אנשים טובים, ב'גוד ווייב' שיגיעו למקומות כי החברים שלהם היו, נהנו וחזרו שוב. הם לא מתנחמדים, הם לא ינסו לרצות אתכם אבל תצאו תמיד מרוצים- הם פדנטים ושמים דגשים על הפרטים הקטנים- בבחירת הצוות, במנות, באווירה ובתחושה שתהיה לכם כשתיכנסו למקומות וגם כשתצאו מהם.

את ברייר הכרתי עוד בימים שעבד בתור ברמן בפאב ה"נאפו פו" ומשום מה אף פעם לא ממש התחברתי אליו ולמען האמת גם הוא לא אליי. אני הסתכלתי עליו בתור בחור שנראה טוב (על זה אי אפשר להתווכח, אבל תירגעו הוא אוטוטו מתחתן) ולא ממש אחד שנעים לשוחח איתו... אבל כשמפצחים את התקשורת איתו הוא אחד האנשים המצחיקים בארץ! את מוטי הכרתי כשעבדנו יחד בפאב ה"לורנס", עוד בימיהם של שלומי מלכה ודן איטח- הוא היה ברמן מהטובים שהכרתי במקום ואני סלקטורית אכזרית.

אין מנה שטעמתי בגודה או בדוגה ולא הייתה לי טעימה. מדובר במנות הכי פשוטות והכי מיוחדות למרות שאני יכולה להעביר ביקורת אחת על התפריט בדוגה- מסיבה לא ברורה אין טחינה במקום, להבדיל מהגודה שבו תוכלו לקבל טחינה לצד כל מנה. מה שכן, המנות ברובן מעודדות 'שרינג' כך שתוכלו להזמין כמה יחד עם חברים ולהנות מכמה טעמים.

מעבר להיותם מנהלים את המקום- מוטי אחראי על האוכל- בגודה למשל הוא יביא לכם את הבשר הכי איכותי שיכול להיות (פעם הוא גילה לי את הסוד ולקח אותי לקצבייה שלו) ניב אחראי על המוזיקה – הבנאדם מאתר מוזיקה ייחודית שהוא מוצא- אלוהים יודע איפה (אולי בגלל זה אסור לעשות שאזאם).

לסיכום: מדובר בשני מקומות שיגרמו לכם לומר לחברים שלכם שאתם ב'גודה' בזמן שאתם בכלל ב'דוגה' ולטרטר אותם קצת, כשזה הגיוני (בשעות הערב) כי התבלבלתם בשם, עם אוכל ממש טעים, אנשים שיתנו לכם תחושה ביתית של קליקה סגורה שדווקא תשמח להכניס לתוכה עוד אנשים אבל מאוד ספציפיים.