טור של רכבי דאצ'יה מכל הסוגים בגבעות פורה

כמה שעות מוקדם יותר, חברי המועדון של דאצ'יה בישראל נהנו מאחד הימים היפים של החורף והסתופפו סביב שולחן הקפה, התה והכיבוד שהוגש על הבוקר בכניסה לשמורת פורה. בכל זאת, חלק גדול מהמשתתפים בטיול גמאו חלקים משמעותיים מכביש 6 כדי להגיע לטיול הזה.

צביקה, המדריך צרוב השמש, כינס את המשתתפים בקול רועם ופתח את היום עם הצגה עצמית, היכרות עם בעלי התפקידים, כמה מילים על הטיול הנוכחי, קצת הנחיות בטיחות ויאללה, יוצאים לדרך.

הרכב של צביקה תפס את מקומו בראש הטור ומאחוריו השתרך טור של 30 רכבי דאצ'יה, שהתפתל כמו נחש בגבעות של שמורת פורה. זה לא הטיול הראשון ולא השני של המועדון המיוחד הזה ועושה רושם שיש כאן סדר. זה לא המקום לעקיפות או למשחקי אגו, כאן שולטות האדיבות, הסבלנות והסובלנות גם לנהיגה של אנשים שחסר להם ניסיון שטח ונוסעים ברכבי 2X4.

"זו הזדמנות לצאת לשטח"

טור רכבי הדאצ'יה הססגוני נעצר בעקבות צביקה למרגלות תל נג'ילה. בנקודה זו ירדו המשתתפים מהרכב, חצו מעבר נחל שבמרכזו עמדה שלולית בוץ ונעזרו זה בזה כדי להימלט מגורל ידוע מראש: נעל עם בוץ. קירוב הלבבות יצר שיחות משעשעות בין חברי הקבוצה, וגם אני ניצלתי את הזמן כדי להכיר את החבר'ה שסביבי.

אלכס ואינה הגיעו לכאן מכרמיאל יחד עם הבנות וכבר מכירים היטב את הקונספט. הסנדרו

סטפווי שלהם כבר חבר ותיק במועדון דאצ'יה והשתתף בטיול עששיות, בנטיעות בכרמל ואפילו בטיול אקסטרימי בצפון. "לפעמים אתה שוקל אם לצאת או להישאר במיטה אבל כשזה מאורגן זה קל יותר: מסבירים לך, לוקחים אותך, ככה הרבה יותר קל להגיע לשטח", מספר אלכס. "אנחנו שמענו על דרום אדום הרבה זמן ורצינו לצאת אבל עד עכשיו לא יצא. עכשיו זה יוצא", אמרה אינה בדיוק כשהבת סיימה לצלם כלניות והגיעה נרגשת להראות את התמונות שצילמה.

אורי וליאת מעמק יזרעאל סיפרו שהם מגיעים כי החברה טובה ומאוד נעימה וגם כי זו הזדמנות להוציא את הילדות ולצאת לשטח. "קנינו את הרכב בסוף 2016 כשחיפשנו רכב דיזל ומצאנו את הדאצ'יה שלנו", מספר אורי. "המפרט שלו מצא חן בעינינו. המחיר אפשר לנו לרכוש רכב חדש, אז לקחנו אותו". אל המועדון הם הצטרפו עד כה רק לטיולים שקרובים לבית, אך הפעם החליטו להצטרף גם לדרום: "זו יוזמה מאוד יפה של דאצ'יה. זה לא מובן מאליו שמותג עושה את זה. וזה גם מאורגן יפה מאוד".

דור המילניום נכנע לכלניות

בעלייה לתל נג'ילה החלוצים קלי הרגליים המשיכו למעלה ומרבית המשתתפים משכו את הזמן בחלקת הכלניות, תוך שהם מאפשרים לילדים לעשות סלפי ולצלמים להתמקד בצילום הכלנית.

על רקע הנוף הירוק שנפרש מפאתי בתרונות רוחמה ועד למרחבי שומריה, ניסה צביקה להסביר לחבורת אנשים, שמנסה להסדיר נשימה אחרי טיפוס אל ראש התל, את ההבדל בין תל לבין גבעה. בצד השני התמודדה שחר המדריכה עם אתגר קשה אף יותר: לרתק את דור המילניום והמסכים ולחבר אותו אל הטבע. מתברר שאם עושים זאת נכון, הסיפור המיתולוגי על הנסיך והנשף, שנועד להסביר את ההבדל בין כלנית, פרג ונורית, זוכה לפרשנויות ולהרחבות, שנוגעות לענייני שופינג, סטייל, סלפי ודייטים.

הירידה מהצד הצפוני של התל הייתה מתונה יותר והובילה את הקבוצה חזרה לרכבים. אחד המשתתפים, שהגיע עם מצלמה מקצועית, סיפר שאצלו מדובר בתחביב ושהטיולים של המועדון יוצרים עבורו הזדמנויות צילום. מאוחר יותר כבר ראיתי אותו בשיחה נלהבת עם צלמת חובבת ובתוך זמן קצר הם גילו ששניהם מהוד השרון והתחילו להחליף רשמים על נדל"ן והתפתחות עירונית (מואצת מדי וחסרת אופי לטעמם).

הפסקת צוהריים: ילדים בחורשה – הורים במנוחה

בזמן הפסקת הצוהריים המבוגרים תפסו מנוחה, קצת קפה וקצת תה על רקע הנוף היפה, והילדים לעומתם מצאו הזדמנות לעזוב את הטלפונים ולהתגבש יחד. הם השאירו את המבוגרים בתצפית ונכנסו לחורשת העצים ולנחל ושיחקו בשלוליות שנקוו בו.

ניצלתי את ההפוגה כדי לשוחח עם עוד מטיילים מהחבורה. בוריס, למשל, הוא מפקח בנייה שהגיע לבדו לטיול כדי לנצל את היום החופשי שלו. עד כה הוא היה בשלושה טיולים והוא מרוצה. גם מהדאצ'יה הוא מרוצה. לאחר שהתנסה באחת במסגרת העבודה, הוא רכש אחת באופן פרטי. ליאת מטבעון קנתה את הרכב שלה לפני כשנה וחצי ומבחינתה באותו הרגע היא הצטרפה למועדון הטיולים.

עבור מורן ואדם מגדרה זו הייתה הפעם הראשונה להשתתף בפעילות של המועדון. מורן מעידה שבעבר הם היו חורשים את הארץ אבל עכשיו, עם שני זאטוטים זה הופך להיות מורכב וקשה יותר. הם שמעו על הרעיון ורצו להצטרף כמה פעמים אבל תמיד היה משהו וזה לא הסתדר: או שהם נזכרו מאוחר ולא היה מקום או שהילדים היו חולים – סיפור חיים למי שמגדל ילדים קטנים. הפעם הם הצליחו ומאוד נהנו, במיוחד הילדים.

הטיול נגמר? אז מה. יש עוד אחד בקנה

האיש העסוק ביותר בטיול היה ללא ספק זיגי, איש המנהלות של מועדון דאצ'יה. הוא לא היה יכול ממש לדבר איתי, כי תמיד היה עסוק בהעמדת שולחן עם כיבוד, תה וקפה. הטקס הזה חוזר על עצמו כמעט בכל עצירה ומתברר שבכל זאת תמיד יש לו ביקוש. הפעם, כשברור לכולם שזה הרגע שבו עומד להסתיים הטיול, זה נמשך קצת יותר מהרגיל, עם יותר אחווה, חיוכים ודיבורים. הרושם שנוצר אצלי, כמבקר מהצד, הוא שהטיול הוא רק התירוץ. חברי מועדון דאצ'יה פשוט נהנים מהזמן ביחד.