אין מי שלא מכיר את מגילת העצמאות שאותה קרא דוד בן גוריון בפאתוס רב, בערב יום שישי ה' באייר תש"ח. המגילה הארוכה הזו אמנם תלויה במשרדי ממשלה ובתי ספר רבים, אבל אפשר להניח שרובנו כלל לא טרח לקרוא אותה לעומק, אם בכלל. סביר מאוד שאם נבקש לצטט ממנה קטע, הרוב יזכרו רק את המשפט: "אנו מכריזים בזאת".

מתוך הכרה בחשיבותה, ארכה מלאכת כתיבת הכרזת העצמאות שבועות רבים, הושקעה בה מחשבה רבה והיו מעורבים בה לא מעט אנשים. הראשון שעליו הוטלה המשימה היה עורך דין צעיר בשם מרדכי בעהם. אלא שבעהם לא כל כך ידע מאיפה מתחילים לנסח הצהרה קריטית והיסטורית שכזו, ובעצת מקורביו פנה לשכנו - הרב שלום צבי דוידוביץ', שגדל בישיבות של ליטא, היגר לארה"ב ושם הפך לרב קונסרבטיבי ודוקטור במדעי הרוח ובהמשך נדבק בהתלהבות של הציונות ועלה לארץ.

כדי להתחיל בעבודה הניחו השניים לפניהם את נוסח הכרזת העצמאות האמריקאית. אחרי שבועות ארוכים של כתיבה ומחיקה, עברה הטיוטה לידיו של עו"ד צבי ברנזון, משם לוועדה מיוחדת שדנה בנוסח ולבסוף נערכו בה תיקונים ושינויים אחרונים של בן גוריון.

במסגרת מחקר שערך יורם שחר, הוא עיין בטיוטות הרבות לנוסח ההכרזה ומה שהוא גילה היה מעניין מאוד: מתברר שבתחילה, בהשראת מגילת העצמאות האמריקאית, אלוהים היה נוכח מאוד בנוסח ההכרזה וכך גם מקומה של ההבטחה האלוהית בנס של חזרת עם ישראל לארצו. בטיוטות הבאות האל הוצא והוכנס מן ההכרזה שוב ושוב, ובסופו של דבר השתמר רק במילים: "מתוך ביטחון בצור ישראל". לא צור אברהם, לא צור יצחק או יעקב אלא "צור ישראל".

על משמעות הביטוי "צור ישראל", שנלקח מתוך ברכת הגאולה שנאמרת בתפילת שחרית, דנו פרשנים ופוסקי הלכה רבים לאורך הדורות, אבל גם מנסחי הכרזת העצמאות. המיתוס מספר שבין הנציגים החילונים לדתיים הייתה מלחמה על אזכור שם האל וכי בן גוריון, בניסיון ליצור פשרה, החליט להכניס את המילים הלא מחייבות "צור ישראל" ושכל אחד יחליט בעצמו מה זה אומר.

אלא שמבדיקת הטיוטות הראשונות מתברר שאת הביטוי "צור ישראל" הכניס עו"ד בעהם כבר בהתחלה, בהשראת הצהרת העצמאות האמריקאית. כל שנותר לצדדים (החילוני והדתי) יממה לפני ההכרזה, הוא להתדיין על המשמעות - האם היא דתית במובן  "אנו בוטחים באלוהי ישראל" או חילונית במובן "אנו בוטחים בכוח של ישראל".

כידוע, ישראל הוא שמו השני של יעקב אבינו. בפרשת השבוע "ויחי", שנחתמת במותו של יעקב, הוא נקרא פעם בשם לידתו – יעקב, ופעם בשם שניתן לו על ידי האל – ישראל. "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו--שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה", נכתב בתחילת הפרשה ומיד אחר כך נכתב: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת. וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם... וַיֹּאמֶר, הִשָּׁבְעָה לִי--וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל, עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה".

קריאה בפרקים הקודמים מלמדת שחייו של יעקב היו קשים: מהמלחמה על תשומת לבו של אביו יצחק והבריחה מפני זעמו של אחיו עשו, דרך עבדות של 14 שנה, מות אשתו האהובה רחל, האונס של בתו דינה והפחד מזעם אנשי שכם לאחר הנקמה שעשו בניו בתושביה, ועד אובדן בנו יוסף והחשש שגם בנו הקטן בנימין יאבד.

והנה, לפני מותו יעקב זוכה למעט נחת, דווקא במצרים הזרה. הוא שוכב על מיטתו כשסביבו השבט המשפחתי הגדול שהקים, ומנצל את רגעיו האחרונים כדי להרביץ בבניו מוסר, להתחשבן איתם על מעשיהם אבל גם לתת להם עצה וברכה. וכשהוא מסיים לעבור אחד אחד נכתב: "כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם--אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם".

השימוש פעם בשם "יעקב" ופעם בשם "ישראל" בפרשה נועד לדעתי להפריד בין יעקב האדם הפרטי - האב ובניו, לבין ישראל - ראש האומה והשבטים שירכיבו אותה. המוות של יעקב הוא פרידה של בנים מאביהם, אבל מותו של ישראל הוא ראשית הולדתה של האומה.

גם הציווי של יעקב/ישראל שלא לקבור אותו במצרים אלא להחזירו לארץ אבותיו, היא סוג של צוואה שיותר משהיא אישית: "קִבְרוּ אֹתִי, אֶל-אֲבֹתָי:  אֶל-הַמְּעָרָה--אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה, עֶפְרוֹן הַחִתִּי", היא באה לומר אל תישארו כאן בארץ השופעת, נהנים מהעוצמה והעושר שאליהם הגעתם בזכות המשרה הנכבדה של יוסף. יש לכם מולדת, עשו כמוני ולכו אליה.

בניו של ישראל התעלמו מצוואתו, נשארו במצרים והפכו בה לעבדים. אחרי יציאת מצרים שבו צאצאיהם למולדתו של אביהם וגלו ממנה פעמיים. ועדיין, כשחזרו אליה שוב לפני 70 שנה, למרות מרחק השנים, נראה שעדיין מהדהד אליהם קולו של אבי האומה הקדמון מתוך ההכרזה על עצמאותם המחודשת.