מנדי גרוזמן, מקור ראשון:

רחובותיה הצפופים של בני־ברק נמלאו ביום שלישי בשבוע שעבר בנהר אדם. נשים וגברים, בחורי ישיבות ובנות סמינר, זקנים וילדים, ליוו בדרכו האחרונה את האיש שהוביל את הציבור החרדי בשנים האחרונות, הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן - ממלא מקומם של הרב אלעזר מנחם שך והרב יוסף שלום אלישיב, ואחת הדמויות המשפיעות בציבור החרדי־ליטאי. רק לפני חודש מלאו לו 104 שנים, אולם לאחר שבשנה האחרונה מצבו הרפואי הידרדר מספר פעמים, הוא נפטר השבוע בבית החולים 'מעייני הישועה' בבני־ברק. 

הרב שטיינמן נחשב אמנם לגדול הדור הליטאי, אולם מנהיגותו הקיפה את כלל הציבור החרדי. לעמדותיו של הרב שטיינמן בסוגיות יסוד מבחינת החרדים - הגיוס לצה"ל, לימודי ליבה במוסדות החינוך ושאלות דת ומדינה - הייתה השפעה עליונה על המדיניות החרדית. בתקופת היותו המנהיג המרכזי הסעירו את הציבוריות החרדית נושאים רבים, אך ההכרעה המרכזית שהוצבה לפתחו הייתה שאלת היחס לחוק הגיוס שנחקק ב־2014 ביוזמת 'יש עתיד'. 

בהנחייתו, הנציגים החרדים שיתפו פעולה עם הוועדה לשוויון בנטל בראשות ח"כ איילת שקד, במטרה לצמצם נזקים מבחינתם. הרב שטיינמן ביקש להימנע לאורך זמן מהפגנות רחוב, ואיפשר מחאה כזו רק בתום הדיונים ולקראת קבלת החוק. 

הוא נחשב למתון ביחס לקודמו הרב אלישיב, ובוודאי בהשוואה לרב שך, מנהיגה המיתולוגי והאקטיבי של החברה החרדית, שדגל בהגבהת החומות מול החברה החילונית וביצירת אליטה יוקרתית של לומדים. עולם הערכים הפנימי של הרב שטיינמן לא באמת היה שונה משל קודמיו. 

כמותם, גם הוא דגל באידיאל של לימוד תורה, בהימנעות מלימודי ליבה ובהתנגדות לגיוס בני ישיבות לצה"ל. אבל בין השורות - בהסכמה שבשתיקה, במניעת מאבקים ובהוראות פרטיות - הוא אפשר את צמיחתן של אופציות נוספות בחברה החרדית המתרחבת והמתגוונת. המתינות היחסית הזו הספיקה כדי ליצור אופוזיציה פנימית נגדו. היא החלה להתרקם עוד בתקופתו של הרב אלישיב, ולאחר פטירתו סירב פלג בראשות הרב שמואל אוירבך מירושלים לקבל את הנהגת הרב שטיינמן. 

 "הפילוג הליטאי" כפי שהוא כונה הביא לקצו תקופה ארוכה של מנהיגות ריכוזית בציבור הליטאי, סביב רב מסוים. יש מי שהגדירו זאת "קץ שלטון המרנים". אנשי הרב אוירבך אף הקימו מפלגה משלהם שהתמודדה בבחירות המקומיות, וזכתה להישגים מועטים אך משמעותיים. עם זאת, מרבית הציבור הליטאי ראה ברב שטיינמן מנהיגו, והוא שלט ללא עוררין במפלגת 'דגל התורה' ובממסד הליטאי הוותיק. 

אורח חייו של הרב היה מצומצם וסגפני. למרות מעמדו הרם והעובדה שאילי הון רבים סרו למרותו, הוא עצמו חי בדירה קטנה בבני־ברק. חדר השינה שלו שימש כחדר הלימוד ובו גם קיבל את אורחיו, בהם אישי ציבור ובכירים. עד ימיו האחרונים עסק בתורה. תמונתו הקבועה והמוכרת, יושב על מיטת סוכנות פשוטה, מולו פתוח דף הגמרא ולצדו אח"מ שהגיע לפגישה, נצרבה בחברה החרדית ומהווה מודל ההערצה והשאיפה של כל צעיר - להיות "גדול". 

הרב שטיינמן נולד ב־1914 בבריסק שבבלרוס, עיר שהייתה בה קהילה יהודית גדולה ושתפסה מקום מרכזי בעולם התורה של יהדות ליטא. הוא למד במיטב ישיבות ליטא ורוסיה הלבנה דאז והיה מקורב לרבה של בריסק, הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, שבהמשך הפך לאחד המנהיגים הראשונים של החרדיות הארץ־ישראלית בעשור הראשון של המדינה. 

ב־1937 עבר לשווייץ, שם קיבל את תפקידו הראשון בעולם הישיבות ונישא לבת זוגו, תמר קורנפלד. ב־1945 עלה לישראל. בתחילה עסק במסחר, אך בעקבות הנחייתו של הרב אברהם ישעיהו קרליץ ('החזון איש') שהיה המנהיג החרדי החשוב בתקופת קום המדינה, חזר לעולם הישיבות ועמד בראשות ישיבה בכפר־סבא.

בהמשך התבקש לעמוד בראש 'הישיבה לצעירים' של פוניבז', ישיבה הנחשבת לספינת הדגל של עולם התורה הליטאי, ואף עמד בראש כולל האברכים של פוניבז'. בשנים הבאות ייסד את ישיבת 'גאון יעקב', ובסוף שנות התשעים את ישיבת 'ארחות תורה', המזוהה עמו עד היום. 

אחיזתו המשמעותית בעולם הישיבות, לצד העובדה שעמד בראשות ישיבה לבני הגיל הצעיר, הפכו אותו לבר־סמכא משפיע בשאלות חינוך. עוד לפני שעסק בהנהגה ציבורית שימש כתובת להתייעצות וקבלת הדרכה בנושאים אלו. בתשובותיו ביטא גישה בריאה ופרקטית, וביקר לא אחת כמה מהקודים החברתיים המקובלים בעולם החרדי. 

עיסוקו בהנהגת הציבור החל באופן רשמי בסוף שנות השמונים. הרב שך ייסד אז את מפלגת דגל התורה, והרב שטיינמן נקרא לכהן כחבר 'מועצת גדולי התורה' שלה, המהווה גוף העל של ההנהגה הרבנית בעולם הליטאי. מעמדו התחזק בתקופת הנהגתו של הרב יוסף שלום אלישיב, ובערוב ימיו הפך לסמכות המשפיעה. 

פרסום ההודעה על מועד ההלוויה, שנקבעה לשעה 12 בצהריים, שעות ספורות בלבד לאחר הפטירה, הפתיע רבים שלא הבינו כיצד ניתן יהיה להיערך לאירוע רב־משתתפים כזה בזמן קצר כל כך. אולם אז התברר כי הסיבה לכך היא הוראת הרב עצמו. הדבר לא הוזכר בצוואה, שהכתה גלים גם בציבור הכללי, אולם הרב שטיינמן ביקש כי ההלוויה תסתיים שש שעות אחרי שעת הפטירה. כך הבטיח שהלווייתו תהיה מהירה, ללא נאומי הספד ארוכים ומתישים, כפי שמתרחש בהלוויות ענק של רבנים בכירים. הספירה לאחור החלה מרגע הפטירה, ובאמצעות תיאום הדוק במיוחד עם כוחות המשטרה, בקשת הרב מולאה כמעט במדויק. הקבורה הסתיימה זמן קצר אחרי שחלפו שש שעות, והלוויית הענק עברה בשלום. 

הצוואה עצמה מנתה סעיפים נוספים, בהם בקשה להימנע מהספדים ולהסתפק בדברי חיזוק. הדרישה הזו אכן בוצעה, אולם לא כל סעיפי הצוואה קוימו במלואם. הרב ביקש שלא יקיימו משדרים מיוחדים ברדיו ושלא יפורסמו על אודותיו כתבות בעיתון. הנימוק להפר את הצוואה ולהתיר את הפרסום היה בהתאם לדברי חז"ל, "הרב שמחל על כבודו, אין כבודו מחול".  אולם רוח הצוואה קוימה במלואה. הרב ששילב גאונות תורנית עם פקחות, חוש הומור ולעתים גם ציניות, שביקש תמיד להנמיך להבות ולהכניס דברים לפרופורציות, הצליח לתכנן את הלוויה של עצמו: מכובדת מאוד, אך מתונה וזריזה. 

זהות יורשו של הרב שטיינמן ברורה, ולאחר ההלוויה אף ניתן לכך ביטוי. הרב גרשון אדלשטיין, מראשי ישיבת פוניבז', ישב על הבימה המוגבהת והיה היחיד שנשא נאום, שכאמור נשא אופי כללי ולא של הספד. לפני כשנה פרסמנו ב'מקור ראשון' כי מסתמן שהרב אדלשטיין יירש את הרב שטיינמן, והדבר התבטא גם בוועידת דגל התורה האחרונה, שבה שני הרבנים נכנסו יחד אל האולם. בעיתון 'יתד נאמן' החלו להוסיף בשנה האחרונה לשמו של הרב אדלשטיין את התואר 'מרן', מה שהיווה דרך נוספת לסמן את מעמדו. 

אולם בשונה מהרב שטיינמן, שהנהיג את החברה הליטאית באופן בלעדי למדי, למעט האופוזיציה הפנימית שקמה לו בראשות הרב אויערבך, אופי ההנהגה בשנים הבאות צפוי להשתנות. לצד הרב אדלשטיין, הרב חיים קנייבסקי ייטול כנראה גם הוא חלק משמעותי בהנהגה. 

הרב קנייבסקי נחשב תמיד כמי שאופיו איננו מתאים להכרעות ציבוריות, אולם גדולתו התורנית הקנתה לו מעמד בכיר במיוחד. לאחר פטירת הרב אלישיב נחשב הרב קנייבסקי מי שהכתיר את הרב שטיינמן והעניק לו גיבוי מרכזי. בתקופה הקרובה מעמדו יתחזק אף יותר, ממכתיר אחרים למנהיג בזכות עצמו. בשנה האחרונה הוא הכריע בסוגיות שונות, ובין היתר קבע שאברהם רובינשטיין ישמש ראש העיר הבא של בני־ברק.

הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש, שני ראשי ישיבת סלבודקה בבני־ברק, צפויים לשמש סגנים לא רשמיים של הרבנים אדלשטיין וקנייבסקי. הרב לנדו ייקח חלק בהכרעות ציבוריות, והרב הירש יתמקד בנושאי חינוך. אחרי עידן ההנהגה היחידנית שהחל בתקופת המנהיג הדומיננטי הרב שך, ההנהגה הליטאית המרכזית תהיה מבוזרת יותר, אולם הדוקה ומאוחדת בינה לבין עצמה. 

השאלה המסקרנת היא כיצד תום עידן הרב שטיינמן ישפיע על כוחו של הפלג הירושלמי בתוך החברה הליטאית. כרגע מסתמן שכוחם דווקא ירד. יכולתו של הממסד להעביר את הלפיד לדור נוסף של מנהיגים צפויה לבצר את כוחו ולהחליש את המיעוט האופוזיציוני. חלק גדול מהטענות כלפי הרב שטיינמן, כמו תמיכתו השקטה בהקמת הנח"ל החרדי, אינן רלוונטיות ביחס למנהיגים הנוכחיים. אף שלכאורה גישתם איננה שונה, הטענות יאבדו מתוקפן. 

ביזור ההנהגה יחזק גם הוא את כוח הממסד, שישלח זרועות לכמה חוגים פנים־ליטאיים. כל אלה, לצד חולשה פנימית בתוככי הפלג הירושלמי והעובדה שרבים מצעיריו מתייצבים בלשכת הגיוס לקבלת דיחוי בניגוד להוראת הרב אוירבך, מבשרות על עידן שקט יותר. הרב שטיינמן, שכל ימיו ביקש להשקיט מלחמות בוערות, בהן גם מלחמת הליטאים בחב"ד, יזכה למימוש מורשתו דווקא אחרי פטירתו.