בדיחה ידועה מספרת על יהודי אחד שניצל מספינה טובעת ובכוחותיו האחרונים הגיע לאי בודד ששום אדם מלבדו לא היה בו. אחרי שהתאושש בנה היהודי מיד שני בתי כנסת – אחד להתפלל בו והשני כדי שכף רגלו לא תדרוך בו לעולם.

ואכן, נדמה שאין כמעט רחוב בישראל שלא נמצא בו לפחות בית כנסת אחד ופעמים רבות אפילו שניים ויותר זה לצד זה, כל אחד מוקדש לעדה אחרת ולנוסח תפילה שונה.

בפרשת השבוע "עקב" אמנם לא מוזכרת במפורש החובה להתפלל אבל כתוב כך: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם". חז"ל שאלו - איזו היא עבודה שבלב? וענו - הוי אומר זו תפילה.

כמו שכבר הזכרנו בפעמים הקודמות, התפילה כפי שאנו מכירים אותה התפתחה רק לאחר שחרב בית המקדש. משלא היו קורבנות הייתה היהדות צריכה לגבש דרך חדשה לעבוד את האל ואת עבודת הקורבנות החליפה העבודה שבלב - התפילה.

מצד שני, תפילה היא עניין ידוע שמוזכר כבר במקרא עצמו: אליעזר העבד של אברהם פונה לאל ומבקש שידריך אותו במציאת כלה טובה ליצחק כפי שהורה לו אדונו, משה מתפלל לרפואת מרים אחותו אחרי שלקתה בצרעת, חנה מתפללת במשכן בשילה שהאל יבטל את עקרותה ועוד, אבל כל התפילות הללו הן עניין פרטי ולא קבוע שנעשה על פי צורך רגעי של המתפלל.

זו הסיבה שכה גדולה הייתה ההפתעה כאשר בראשית המאה הקודמת נחשף בחפירות בעיר דוד לוח אבן שעליו חקוקה כתובת ביוונית. הממצא קיבל את השם "כתובת תאודוטוס בן וטנוס" ולמרות השם הזר, שפכה הכתובת אור רב על מוסד בית הכנסת בתקופת בית המקדש השני.

הכתובת, שככל הנראה הייתה קבועה בפתחו של בניין באזור, הוקדשה לתאודוטוס בן וטנוס כהן וארכיסינגוגוס – כלומר ראש בית כנסת ונצר לשושלת של ארכיסינגוגוס, שבנה את בית הכנסת לשם קריאה בתורה ולימוד מצוות.

מלבד האזכורים של המושג בברית החדשה, ומלבד חשיפת מספר מבנים בודדים שזוהו כבתי כנסת מתקופת הבית השני, זו הייתה הפעם הראשונה שבה תועד בכתב קיומו של מוסד בית כנסת בירושלים, שפעל במקביל לבית המקדש.

אבל אם היה בית מקדש למה היה צריך בית כנסת? ובכן, הכתובת מזכירה גם שבאותו מתחם שנועד הוקמו גם אכסניה לעולי הרגל ומתקני מים – ככל הנראה מקוואות טהרה. חשוב מכך, אין בכתובת הזו שום מילה על תפילה.

נראה שהנוהג להתפלל שלוש פעמים ביום (שחרית, מנחה וערבית) התפתח באמת רק בשנים שאחרי חורבן בית המקדש. קודם לכן שימש בית הכנסת, כפי שעולה משמו, כמקום התכנסות של הקהילה. אם תרצו, בית הכנסת היה בהתחלה מעין מתנ"ס קדום, שבו למדו על המצוות וקראו בתורה אבל לא קיימו בו תפילות קבועות כמו שנהוג היום.

לנו נראה טבעי שאדם דתי יתפלל אבל נראה שהמעבר לתפילות קבועות עורר דיון סוער אפילו בקרב חז"ל, שחששו שהחיוב בתפילה (במקום פנייה ספונטנית לאל בעת הצורך) עלול להחטיא את המטרה: "רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בְּכָל יוֹם מִתְפַּלֵּל אָדָם שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתוֹ בְּפִיו יִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְאִם לָאו מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הָעוֹשֶׂה תְפִלָּתוֹ קְבַע, אֵין תְּפִלָּתוֹ תַּחֲנוּנִים".

בשנים האחרונות נראה שלא מעט בתי כנסת חוזרים לשמש לא רק כבתי תפילה אלא כמקום מפגש של אנשים שונים, ממש כמו שהיה בבית הכנסת של תאודוטוס.

בית כנסת שכזה הוא "אור תורה" בעכו שהוקם בשנות החמישים על ידי עולים מתוניסיה, במבנה ששימש קודם לכן כמתנ"ס. גבאי בית הכנסת, ציון בעדאש ז"ל, החליט לפאר את המבנה בפסיפסים ולצורך כך יצר קשר עם אמני קיבוץ אילון. עם השנים נוספו אל מבנה בית הכנסת עוד ועוד שטיחי אבן צבעוניים שמציגים מטבעות עתיקים, סצנות מקראיות, צמחים ובעלי חיים מארץ ישראל ומצבות זיכרון לשואה.

מדהים לגלות שכיום אין כמעט סנטימטר פנוי בכל שלוש הקומות של המבנה שלא מעוטר בפסיפס מרהיב. אז בין אם אתם מתפללים ובין אם לא שווה בהחלט לבקר שם כשאתם מגיעים לאזור.