מידי יום מנסים אוייבי ישראל לרצוח יהודים באשר הם יהודים - נשים, ילדים, חרדים, בני ישיבות, חילונים, מסורתיים ...העיקר שמדובר יהיה ביהודים. כך היה  רצח המתפללים החרדים בתוך בית כנסת בירושלים.

הפיגועים החוזרים ונשנים, בוודאי עומדים בתנאי - "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". 

מכאן שעם כל הכבוד וכל ההערצה למרנן ורבנן -  בני תורה ותלמידי - חכמים אינם פטורים מלהשתתף במלחמת מצווה זו - מלחמה כנגד "העומד עלנו לכלותינו!"

ההלכה הידועה (אין חולק בין הרמב"ם להרמב"ן ולכל הפוסקים) ש"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" זוהי מלחמת מצווה! (רמב"ם, מלכים, פ"ה ה"א),

על מלחמת המצווה נפסק ללא חולק - "הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (חובת גיוס לכולם ללא יוצא מן הכלל).

על כל תלמיד ישיבה לקום ולשאול את השאלות הבאות?

וכי  אין כל אחד ואחד מכם עומד בפני סכנת נפשות, הוא וביתו וכל אשר לו?

וכי העוסקים בתורה לא מחויבים להציל את עצמם?

וכי תעמדו מנגד ותטילו את חובת ההצלה, הצלתכם אתם, על אחרים?

וכי כך היא המידה? וכי זו היא דעת תורה?

היכן מצינו שתלמידי חכמים העוסקים בתורה פטורים מחובה זו?

וכי אין רבנן צריכים שמירה?

וכי לא נפלו לפני שונאינו מבחירי הישיבות וחכמיהם?

וכי אם מתנפלים עלינו בחמת רצח, האם לא מחובתנו להציל את עצמנו?

וכי המצווה "המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו"(ועל אחת כמה וכמה המציל רבים) אינו חל על תלמידי ישיבות?

וכי יש הבדל בין דמו של גדול בתורה לדמו של עם-הארץ גמור? הרי "אין דוחין נפש מפני נפש" (אהלות, פ"ז מ"ו).

וכי אם התורה מגינה על העוסקים בה,,, הרי לא כדאי שישתתפו בני התורה בלחימה, וזכות התורה תגן עליהם ועל חבריהם?  ("אם בחקותי תלכו..."ורדפתם את אויבכם ונפלו לפניכם לחרב" )

עם כל הכבוד וההערצה למרנן ורבנן ,פיקוח נפש דוחה גם את האינטרסים הצרים.

הצטרפו אלנו כתף אל כתף כיהודים עם יהודים כאחים לדם וכאחים לנשק.

כמו שאמר משה רבנו לבני השבטים:

כאשר  משה חשש שהם ישתמטו משירות ויפגעו במוטיבציה של שאר העם לשרות הצבא -  "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה?". (במדבר לב ו)

המחלוקת בין השבטים לבין משה נפתרת כאשר מנהיגי גד ונפתלי נשבעים כך:

"וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ אֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל! לֹא נָשׁוּב, אֶל-בָּתֵּינוּ--עַד, הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלָתוֹ".

ההצהרה הזו מרגיעה את משה: "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה, אִם-תַּעֲשׂוּן אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה: אִם-תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי יְהוָה, לַמִּלְחָמָה. הְיִיתֶם נְקִיִּם מֵיְהוָה, וּמִיִּשְׂרָאֵל; וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם, לַאֲחֻזָּה וְאִם-לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם." (במדבר לב כ-כג).