בחודש יוני 2011 שדד צעיר מאשדוד (שהיה קטין באותה העת) ביחד עם חברו קשישה בשנות ה-70 לחייה. על פי כתב האישום שהוגש נגד הצעיר, הוא ושותפו למעשה עקבו אחר הקשישה, ובשלב מסוים התנפלו עליה  דחפו אותה וגרמו לנפילתה. בעוד הקשישה שרועה על הארץ – כך לפי כתב האישום – משכו השניים את תיקהּ, חרף התנגדותה, ונמלטו מן המקום. הם הצליחו לשדוד מהקשישה 300 שקלים ומכשיר סלולרי.

לכתב האישום המקורי נגד הצעיר התווספו עבירות נוספות במהלך הדיונים בבית המשפט, ביניהם החזקת סכין למטרה לא כשרה וכן התפרצות לבית אבות באשקלון על מנת לגנוב אוכל.

על אף תסקיר שירות המבחן, שניתן לפני מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, בו נכתב כי הצעיר מסרב להשתלב במסגרת טיפולית שיקומית, התחשבה שופטת בית המשפט המחוזי בב"ש במצבו של הצעיר וציינה כי רף האלימות בשוד היה "נמוך יחסית". השופטת חיימוסיץ'  גזרה על הנאשם רק 12 חודשי מאסר בפועל ופיצוי בסך 2000 ש"ח לקשישה אותה שדד.  

פרקליטות המדינה החליטה לערער לבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים. המדינה טענה בערעורה כי העונש שהוטל על הנאשם "קל באופן משמעותי מרמת הענישה הנוהגת", וכי שגה בית המשפט המחוזי בציינו כי האלימות שהופעלה על-ידי המשיב בעבירת השוד מצויה ברף הנמוך. עוד נטען בערעור, כי השתלשלות ההליך בבית המשפט המחוזי מלמדת כי המשיב "שם ללעג" את הניסיונות לתעל אותו לאפיק שיקומי. נוכח זאת עתרה המדינה להחמרה בעונשו של המשיב.

שלושת שופטי בית המשפט העליון: א' רובינשטיין, ונ' שוהם, החליטו לקבל את ערעור המדינה והחמירו את עונשו של הצעיר וגזרו עליו עוד חצי שנת מאסר בפועל, בנוסף לשנת המאסר שנגזרו על הצעיר בבית המשפט המחוזי.

בהחלטתם כתבו השופטים: "למותר להכביר מלים על החומרה שבעבירת השוד בה הודה המשיב, ועל נקלותה. המשיב, יחד עם אחר, תקפו קשישה בטבורה של עיר, דחפו אותה והפילו אותה ארצה. העובדה, כי המשיב ושותפו בחרו בקשישה כקרבנם, מעידה על אכזריות ועל שפל מוסרי נמוך. ניתן רק לשער את ההשלכה של עבירה זו על הקרבן, שלא שפר מזלה ונקרתה על דרכו של המשיב (ושותפו), ויש להניח, כי זכרון האימה הפך נחלתה כל אימת שהיא יוצאת מביתה. לדידי, עבירות מסוג זה מחייבות, ככלל, ענישה מחמירה של מבצעיהן, והשמתם מאחורי סורג ובריח לתקופה של ממש".

באשר לסירובו של הנאשם לשתף פעולה בהליכי השיקום, כתבו השופטים בפסק הדין: "המשיב, פעם אחר פעם, הראה חוסר נכונות ולא שיתף פעולה עם נסיונות אלה. פועל יוצא של התנהלותו זו של המשיב היא כי שירות המבחן לא יכול היה לבוא בהמלצה טיפולית לגביו; במלים אחרות, ניתן היה להביא את המשיב אל הבאר, אולם אין ניתן לאלץ אותו לשתות ממימיה. חוששני – והדברים נאמרים בצער – כי משהמשיב בחר שלא לשתף פעולה עם הגורמים המקצועיים ועם החלופות הטיפוליות שהוצעו בעניינו, מעמדם של שיקולי השיקום בעניינו – פוחת; זו – כאמור – היתה גם עמדתו של בית המשפט המחוזי. אך ייאמר כאן, כי הדלת לשיקום אינה נעולה, והמפתח במידה רבה בידי המשיב".