האחר הוא אני/ אלירן דביר ונתן סעדה

שלום קוראים לי דן וברצוני לספר לכם סיפור שקרה לי השבוע וכך הוא מתחיל:

בשבוע שעבר הגיע אלינו תלמיד חדש מצרפת. אותו ילד תמיד היה יושב בפינת הכיתה, בהפסקות היה לבד ולביתו היה חוזר ברגל, הוא אף פעם לא היה מדבר איתנו לא היה "בחבורת הכיתה", או בחוג ואפילו לא בטיולים. הוא נמוך ורזה עם צלקת ביד, אף אחד מהכיתה לא העיז לשאול אותו מאיפה "השיג" את הצלקת.

בכיתה היו כמה ילדים שהחשיבו את עצמם כ"מלכי הכיתה" והם תמיד קיללו אותו, הרביצו לו וצחקו על הצלקת שלו.

יום אחד בחורף "מלכי הכיתה" הרביצו לו, ריחמתי עליו וליוויתי אותו לביתו. כשהגענו ראיתי שהוא גר בחורבה אחת במקום חשוך וריחמתי עליו יותר.

למחרת הזמנתי אותו לביתי אך הוא לא הגיע, שאלתי את המורה:"המורה איפה.." אבל לא ידעתי איך קוראים לו, אז שאלתי את המורה:"איפה הילד החדש?" השיבה לי שהתלמיד החדש חולה.

בסוף היום הלכתי לבקרו ראיתי שהוא ממש חולה וניסיתי לעודד אותו כל היום, אבל בסוף היום ראיתי שכבר לא ממש רצה לשחק, אמרתי לו להתראות וחזרתי לביתי.

בערב היה לי קצת עצוב, חשבתי רק עליו ופתאום שמתי לב שאני עדיין לא יודע איך קוראים לו!

למחרת הילד החדש לא הגיע, ניסיתי להביא חברים מהכיתה לביקור חולים בביתו של הילד החדש. הלכנו לביתו בשעה שתיים וראינו שהוא בריא!

הוא התחיל לחייך אלינו ואמו אמרה:"דני יבוא מחר לביה"ס" אז הבנתי איך קוראים לו.

ולמחרת כך היה הוא חזר לביה"ס וכרגיל ישב בצד וקיבל מכות מ"מלכי הכיתה".

בסוף היום התעצבנתי מאוד על "מלכי הכיתה" שקיללו את דני על הצלקת שלו,ולפתע נפלטה מפי צעקה :"די כבר! תפסיקו !למה אתם מעצבנים אותו?! גם אתם שונים, גם אתם לא דומים לנו, ואנו לא אומרים כלום כי אנו מרגישים שווים, לבבותינו שווים, אז מה אם פרצופינו שונים, או שיש בעיה באיבר בגוף, בלב אנו מרגישים כמוכם בדיוק."לאחר שאמרתי את ה"נאום" ראיתי את מלכי הכיתה מתוודים לדני שגם להם לא חסרות בעיות....

לבסוף הם באו אליי ואמרו לי: "תודה וסליחה שהתנהגנו באכזריות עם ילדי הכיתה".

אני כמובן סלחתי להם, ולפתע  דני בא חיבק אותי ובכה: " תודה רבה, פעם ראשונה שמתייחסים אליי כך, סוף סוף מבינים מה אני מרגיש בלב, תודה! "

סוף סוף העזתי  לשאול: " דני, מהיכן הצלקת?"

דני סיפר כי זו צלקת משריפה שבה הציל ילד קטן. צלקת זו היא החותמת שלו לכל החיים על עזרתו לזולת.

מי יודע אולי בזכות המקרה  הבנו עד כמה חשוב לא למהר לשפוט את החבר.

מאותו היום תמיד "מלכי הכיתה" אומרים:" אתה כמוני ואני כמוך!"