"אתמול השתכנעתי לבוא לרחבת בית משפט לכמה דקות. בדרך לאחר שהחנתי את האופנולנס בחניה ירדתי ברגל והלכתי על המדרכה לכיוון הכניסה לבית המשפט. עברתי חבורת שוטרי מג"ב, שמעתי על כמה שקשה להם בטירונות ואיך הבחור הזה שעובר לידם, במקרה זה אני, לא תרם כלום למדינה.

אני ממשיך ללכת וחלפה לידי חבורת שבבניקים, שצעקו לי "תתגייס" ועוד מילים קשות ורק היה חסר שירימו עלי יד. אחד מהם, למזלם, זיהה אותי והזיז אותם לפני שנאלצתי להפגין את כישוריי בקרב מגע. כשהתקרבתי לבית המשפט צעק עלי אחד מבכירי החרדים במקום לעיני חבורת אברכים חסידיים נוספים, כאילו אני או מישהו מחברי קשור למעצר, וכל חטאי הוא הסיוע שלי מדי שבוע בהתנדבות לטובת התושבים. 

לצערי עניתי לו כמו שצריך עד שלאחר כמה דקות נגמרו לו הטענות והוא השתתק, ולאחר עוד כמה דקות גם התנצל.   מבחינת בחורי החמד שעמדו שם שעות ולא עשו כלום אני וחברי סוג ב' מהסיבה שאני לא רשום בכולל אלא עובד לפרנסתי ולא חי על חשבון השונרר. 

כשעזבתי את המקום, בדרכי לחניה, עבר לידי איש פיקוח העירוני. כבר לא ידעתי מה הוא יגיד לי ואיך הוא רואה אותי. הוא ראה שניגשתי לאופנוע של הצלה ודווקא זרק כמה מילים טובות, אבל כבר לא ידעתי אם להאמין לו או לא - אז לא עניתי לו כלום אלא איחלתי לו שבוע טוב.

יצאתי מבולבל מכל הסיפור, באיזה צד אני ואיך זה שאומנם לא עשיתי צבא אבל אני מתנדב במשך שנים רבות במספר אירגונים וברגע הנכון זה לא נחשב. החילוני רואה בי חרדי, בחור הישיבה רואה בי סוג ב', החסיד רואה בי מודרני - ואני? אנה אני בא. 

אבל אני קם בבוקר מחייך למראה, מאמין במה שאני עושה, קובע עיתים לתורה, משתדל להיות נחמד לכל אחד ומשתדל להיות מאלו ששומעים חרפתם ואינם משיבים, יודע משהו על העולם ומכבד את הדרך אותה בחרתי".