הבוקר יצאתי עם הכלב שלי (שון, בן 3, ג'ק ראסל מעורב) על מנת ללוות את בת הזוג שלי אל תחנת האוטובוס. כאשר היא עלתה על האוטובוס, בשעה 10:40 בבוקר, הלכתי עם הכלב לכיוון בית הדואר בעיר (אשדוד)- אני שוכר תא דואר במתחם התאים שנמצאים מאחורי בית הדואר בשביל פרוייקט חינוכי שאני מנהל כבר שמונה שנים (ליאור לפיד הקים את עמותת "אור לחינוך" הפועלת לקידום מצוינות והתנדבות בקרב בני נוער וצעירים - ע.א).  מאחר והכלב היה איתי, החלטתי שלא כמנהגי לצרף גם אותו אל המסע- רבע שעה מהבית.

בדרך, שון עשה את צרכיו בפארק שליד הבית וכמו תמיד ניקיתי ואספתי את הכל.

כאשר עברתי עם שון ברחוב רוגוזין, ליד אחת החנויות, התעכב שון ליד אחד העציצים הגדולים שהציבה העירייה לאורך הרחוב הראשי על מנת לקשט את העיר. כמו כל כלב נורמלי שרואה עמוד, כד או ברז כיבוי באמצע הרחוב- שון הרים את הרגל וטיפטף מספר טיפות, על כך לא אתווכח. כאמור, על עציץ גדול של העירייה. לפתע צץ אדם מתוך אותו העסק, והתחיל לבעוט בשון ולצעוק. נבהלתי- אבל זה היה כלום לעומת הבהלה של שון- שקיפל את הזנב ורץ להסתתר מאחורי ביללות.

לקח לי כמה שניות כדי לחזור לעצמי ואז שאלתי בכעס את אותו איש מה הוא עשה ולמה הוא מרביץ לכלב. הוא אמר שנמאס לו שכלבים עוברים ומשתינים לו ליד החנות. האמת, אני מבין שזה יכול לבאס. אבל אם יש לך תלונות- תפנה אותן לבעל הכלב, לא אל כלב קטן בן 3! חוץ מזה- שון לא נכנס לחנות ולא התקרב לקיר של החנות- הוא היה ליד העציץ הגדול ברחוב, וזה הרי רכוש ציבורי. לא כך לדברי אותו האיש- "זה העציץ שלי, של החנות שלי". בשלב מאוחר יותר הכחיש שאמר שזה העציץ שלו, על מנת שלא להוסיף לתקיפת הכלב ("לכאורה") גם גניבה.

ביקשתי מאותו בעל העסק להראות תעודה מזהה על מנת להתלונן עליו, ובתגובה יצא גם שותפו למשרד וביחד הם דרשו ממני תעודת זהות על מנת "לדווח לעירייה עליך ועל הכלב שלך". הם הוציאו פלאפונים והתחילו להתקרב אליי ואל שון, ואנחנו ברחנו. כשווידאתי שהם לא רודפים אחרינו- צלצלתי למשטרה.

כעבור מספר דקות המשטרה הגיעה, האמת שממש מהר. השוטרים הקשיבו לסיפור שלי, בדקו שאני ושון בסדר (שון היה מבוהל בטירוף) ויחד הגענו אל החנות. בחנות אותו האיש כבר היה מוכן: "הוא מגיע לכאן כל יום עם הכלב שלו. כל יום אני מבקש ממנו בנימוס שלא להביא את הכלב יותר, וכל יום הוא חוזר והכלב משתין פה על החנות". "אה, וחוץ מזה- הוא קילל אותי! הוא אמר לי בן זונה, וחרא, מניאק ועוד כל מיני דברים, ובסוף אמר 'חכה חכה, אני עוד אראה לך'". כמובן שלא היו דברים מעולם. "יש לי אפילו עד- הנה, השותף יכול להעיד!". השותף קפץ וחיזק את דבריו של חברו.

המשטרה ביקשה שנסגור את העניין כמו אנשים בוגרים, נלחץ יד, האיש יתנצל ואני אחזור עם שון הביתה. אני לא הסכמתי. הוא בעט בכלב שלי ורמס את הכבוד של שון ושלי יחד.

וזה הרבה מעבר לעניין של כבוד, ומעבר לעניין של אותו איש- ההתעללות בבעלי חיים, גם אם זו "רק בעיטה" או "רק ניסיון להבהיל אותם כדי שיפסיקו להשתין" היא התעללות לכל דבר ועניין, פשוט פשע.

בכלב שלי אף אחד לא יבעט. לא הסכמתי "להיפרד כידידים" ודרשתי להגיש תלונה. השוטר הבהיר לי שזה אומר שיצטרכו לעכב אותי לחקירה, אמרתי שאני מוכן. אותו האיש, לעומת זאת, אמר שהוא באמצע יום עבודה ויש לו קליינטים שממתינים לו בחנות, מחכים . השוטר אמר שאם אני מתעקש- הוא חייב לעכב גם את אותו בעל העסק. חיכיתי כמה דקות בנימוס, יחד עם השוטרים, עד שהוא סיים על הקליינטים. בסוף נכנסו לרכב המשטרתי (גם שון) ונסענו לתחנה.

כשהגענו לתחנת אשדוד- אילצו אותי לקשור את שון למעקה בחצר של תחנת המשטרה. מדובר בכלב שמעולם לא היה קשור ונשאר לבד, וממש לא התכוונתי שזאת תהיה הפעם הראשונה. ביקשתי לשים אותו בבית ואז לחזור- ואמרו לי שאי אפשר, כי אני הרי מעוכב לחקירה- "ההבדל היחיד בינך ובין עצור כרגע הוא שאין עליך אזיקים".

אזיקים? עליי? אני הרי התקשרתי למשטרה, אני רעדתי מפחד וברחתי.

שון נקשר, בלית ברירה, למעקה שבחצר של התחנה. ביקשתי מהיומנאי שישמור על הכלב, שיבדוק שהכל בסדר איתו. הוא אמר שאין בעיה. בעוד שמשה ישב במסדרון ודיבר עם אחד השוטרים, אותי הכניסו לתא קטן עם כסאות וגרפיטי על הקירות יחד עם עוד שניים- "חדר מעוכבים". וכך ישבתי- לאחר שלפני כמה חודשים סיימתי תואר במשפטים, כשאני מנהל עמותה ארצית כבר שמונה שנים כמתנדב, אחרי שקיבלתי פרסים מראש העיר, משר הרווחה ומראש הממשלה- כאחרון האסירים בתא קטן ללא מים ועם טלפון כבוי כי אסור לדבר, כשאני שומע ברקע, דרך החלון הקטן שבתא, את היללות של שון שמשווע לעזרה.

ביקשתי מהשוטרים שוב ושוב שיתנו לכלב קצת מים. הם לא ענו לי.

אחרי זה החל מסע שכנועים מצד לא פחות מ-5 שוטרים שונים שמסבירים לי שאין טעם להגיש תלונה- כי זה יהרוס לי את החיים- "הוא יגיש נגדך תלונה נגדית" ("גם אם לא עשית לו כלום, הוא יכול להגיד שהוא קיבל כוויה מהשמש באשמתך ועדיין ייפתח לך תיק פלילי"), שאני לא אוכל לקבל תעודת יושר נקייה מהמשטרה, שאני לא אוכל לקבל רישיון לעריכת דין, שכל החיים שלי יהרסו בגלל שהוא בעט לי בכלב. אותו בעל העסק מצידו היה מוכן לסגור את העניין: "אם הוא לא יתלונן עליי אני לא אתלונן עליו". לא הבנתי בכלל במה רוצים להאשים אותי. הכלב שלי עשה קצת פיפי ברחוב? כן. נכון. באמת שלא ידעתי שזה אסור, ידעתי שאם הוא (סליחה על הביטוי) מחרבן אני צריך לאסוף ולזרוק- וזה כאמור קרה רבע שעה לפני. מה אני אמור לעשות? להסתובב עם מגבות, עם דלי ספונג'ה ונייר סופג?!

אותו בעל העסק טען שזה קורה על בסיס יומי- שון ואני עוברים ליד החנות, שון משתין ובעל העסק מבקש ממני בנימוס לקחת את הכלב. מיותר לציין שזה מעולם לא קרה, גם אין לי שום אינטרס לקחת את הכלב לעשות את צרכיו ברחוב סואן רבע שעה מהבית.

לא הסכמתי להתפשר, ישבתי שם, הזעתי, והבנתי שאני שורף שעות עבודה ועובר את הסבל הזה בשביל משהו הרבה יותר גדול. זה כבר מעבר לעניין של שון ושלי- יש כאן עקרון. אחד השוטרים הודיע לי שזה יכול לקחת גם חמש ושש שעות, כי מדובר בתלונות הדדיות- יקחו מכל אחד פרטים, ותגובה, ודו"ח עיכוב, ואז חקירה, ואז השני ייכנס לחקירה, ואז שוב להיכנס לחקירה על החקירה של השני וכו' וכו' - ובינתיים שון מתייבש בחוץ, בחום. ואז- הבנתי ששון הפסיק ליילל. ביקשתי שוב מים לעצמי, כבר בפעם החמישית. אחד השוטרים, שכבר הבין שסיימתי לימודי משפטים (אך אני עדיין לא עורך דין) חשב שאני עושה למשטרה קטעים על זה שאני לא מקבל מים, אבל באמת שהייתי צמא. ויותר מזה- ידעתי ששון צמא. הפעם אחד השוטרים ליווה אותי החוצה על מנת לשתות מים מהקולר (אני צריך ליווי- אני הרי "מאיים, מקלל, משחית רכוש", מה לא?) ואז ראיתי ששון כבר לא שם. התחלתי לרוץ בחצר של תחנת המשטרה באשדוד כמו משוגע ולחפש אותו- והשוטר רץ אחריי (מזל שלא ירה בי כי ניסיתי לברוח ממשמורת חוקית או משהו. האמת? הוא היה ממש נחמד), ולא מצאתי את שון. "מקסימום- יש לו שבב, אז אפשר למצוא אותו" אמר לי אחד השוטרים האחרים. בסוף אחד השוטרים אמר שהוא רואה אותו- הוא קשור לגדר החיצונית של התחנה. "היומנאי התעצבן מהבכי שלו אז כנראה הזיז אותו לשם". כששון ראה אותי הוא התחיל לקשקש בזנב ולנסות לרוץ אליי, לא מצליח לזוז בגלל שהוא קשור לגדר, בחום.

רבע שעה נוספת בתא הקטן, ניסיונות שכנוע של השוטרים שאני הורס את העתיד עם התלונה הזאת. בשלב מסוים אחד השוטרים אמר "למדת משפטים, אתה יודע שזה מילה שלך נגד מילה שלו וכנראה שלא יצא מזה כלום. בסוף מזה שהודית שהכלב השתין ליד החנות שלו תקבל קנס של 600 ש"ח, אתה עושה את זה בגלל העקרון". הוא לגמרי צדק, אני עושה את זה בשביל העקרון. ועם זאת, העובדה ששון קשור ובוכה הכניעו אותי. ביקשתי לראות אותו שוב. יצאתי החוצה, שוב בליווי שוטר, חיבקתי את שון והתחלתי לבכות והבטחתי לו, ולעצמי, שאני לא משאיר אותו יותר לבד קשור לגדר של תחנת המשטרה בחום הקופח. "נשברתי. אני מוותר על התלונה, עזבו אותי. לא רוצה להתלונן על התוקף, לא רוצה לחכות כאן יותר. אני לא עשיתי משהו רע". השוטרים חייכו ואמרו אחד לשני "זהו, הוא ירד מזה, הוא נשבר". רצתי אל שון, שחררתי אותו ולקחתי אותו לשתות מים (מתוך הידיים שלי, לא קיבלתי כוס), כשהוא לא מפסיק לרעוד. כששאלתי את השוטרים, אחד אחד, למה הם לא נתנו לכלב לשתות- כשהוא כבר מיובש לחלוטין ובוכה- הם אמרו שאין בתחנת משטרה כוסות.

חזרתי הביתה. השוטרים היו נחמדים והקפיצו את שון ואותי, כשבעל העסק יושב לצידנו, הרי גם אותו צריך להחזיר. שון? חזר הביתה, שתה את כל קערת המים שלו וכבר שלוש שעות הוא מתחבא מתחת לשולחן.

אני לא חושב שהסיפור פה הוא אותו בעל העסק  או אפילו המשטרה. ממש לא. אני כבר לא הולך להגיש תלונה, ולא תביעה אזרחית. המערכת שברה אותי.

ושוב- זה בכלל לא הסיפור. אם אנחנו רוצים שיקרה פה שינוי- הוא צריך להיות בקנה מידה גדול הרבה יותר. לבעלי החיים - וגם לבעלי החיות - יש זכויות ולא רק חובות. אני משלם מיסים. אני משלם ארנונה. אני משלם אגרה שנתית על רישיון להחזקת כלב. אני רוצה להרגיש מוגן- לדעת שאם קורה דבר כזה אז יש מה לעשות- ואם אני באמת רוצה ללכת עם זה עד הסוף אז זה לא "ידפוק לי את העתיד". זה עניין של השר להגנת הסביבה, של השר לבטחון פנים, של שר המשפטים. חייבים לשנות את החקיקה, חייבים להטיל עונש מאסר בפועל על התעללות בבעלי חיים. והכלבים, בינתיים, שותקים בעל כורחם. אז אני אדבר בשבילם: די!