מטרות הקבוצה זו הן:

 1. העלאת סוגיית הלחימה בדרום לשיח ציבורי ותקשורתי רחב. 2. "יש טילים אין לימודים"- קביעת מדיניות של השבתת מוסדות ציבוריים ופרטיים בהתאמה למצב. 3. חיזוק ראשי הערים והישובים בדרום להובלת המערכות המוניציפאליות באוטונומיה מלאה כולל דיווח מלא לתושבים למען הרווחה הציבורית והתכנון קדימה. 4. גיבוי תקציבי מדיני לעסקים ולעובדים אשר קורסים תחת הנטל הכלכלי לאחת התקפות אלו.

 איננו מוכנים להמשיך לחיות תחת שרביט הטרור העזתי. ולנוכח הנסיבות והמציאות העגומה נוצרה לה הקבוצה הקטנה שמיום ליום גודלת וצומחת, אנשים זרים לחלוטין שמכנה משותף אחד לכולם, {אני מצאתי אפילו יותר}, אין ספור סיפורים וחוויות , דאגות וחששות, קטן כגדול, כולנו רוצים את אותו הדבר, מבקשים משוועים לשקט.

לפני כ 11 שנה שנורה הטיל הראשון לשדרות טענו בקבינט כי זהו ניסיון לחצות קו אדום, מאז טווחי הירי השתנו והיום עוברים את רף ה40 ק"מ, לא כל הערים והיישובים מוגנים, ושיגרת חיינו הפכה להיות מתוחה ומורטת עצבים, חוסר שקט ושלווה בכל עשייה, משימות ומטלות פשוטות הפכו להיות משימות אסטרטגיות, עם חישובי זמנים ודרכי מילוט למיגון הכי קרוב, רק ליתר ביטחון אם חלילה תישמע אזעקה.

כותבת יפה תושבת אופקים:  

החשוב מכל תחושת ההזנחה מצד ממשלת ישראל כלפי תושבי הדרום עוברת כל גבול ילדנו גדלים עם פחד מתמיד מפני כל רעש הכי קטן הם בטיפול פסיכולוגי כל הזמן כדי להחזיר להם את הביטחון אנחנו המבוגרים בלחץ גם בבית וגם בעבודה זה לא חיים זה פשוט גיהינום יום יומי מישהו צריך לתת את הדין להזנחה הזו ולתת מענה מידיי ולקחת בכוח את השקט בחזרה.

עומרי נגר המשמש גם כמנהל בקבוצה כותב:

כתושב הצפון שחווה מלפני 6 שנים מלחמה ורקטות ( שאחת מהם התפוצצה מול העיניים שלי ) אני רוצה להביע איתכם הזדהות . הזדהות על כך שכבר 8 שנים אתם סובלים מירי רקטות אין סופי על הערים שלכם ואתם לא נכנעים , אתם ממשיכים בשגרה , אתם אופטימיים ומאמינים שבסופו של דבר יהיה מבצע צבאי . לצערי ולצערכם פעם בכמה ימים משגרים ארגוני הטרור רקטה \ רקטות לעבר יישובי עוטף עזה כדי להראות שהם לא שכחו אותם . בנוסף לכך פעם בכמה חודשים ארגוני הטרור פותחים במתקפת טילים מסיבית לעבר הדרום כולו , מתקפה זו לא פעם ולא פעמיים גבתה מחיר כבד מאיתנו והרגה אנשים . ועוד משפט אחד להזדהות שלי עם תושבי הדרום , הראש בצפון הלב בדרום.

רויטל מאשדוד כותבת:

היום כמו בכל יום הוצאתי את בתי מבית הספר אך הפעם החלטתי להיכנס ולהמתין לצלצול ליד הכיתה היה תלוי ציורים של ילדים. תתפלאו או לא אך הציור היה בצורת טיל בתוך הציור כל ילד רשם את הפחדים שלו ואיך הוא מתמודד בזמן אזעקה ומה עליו לעשות בזמן האזעקה ואחרי יש לציין שמדובר בילדיי שש עד שבע כמה עצוב שזוהי המציאות שלנו והמציאות שאליה גדלים ילדנו.

איציק טל:

כל תחושה שלנו כל עניין שלנו או מה שאנחנו נחשוב זה לא כל כך יעזור אף אחד לא בעד מלחמה גם לא אני אבל אני בעד ביטחון האזרחים אין דבר כזה זורקים אלינו ושותקים אני מבחינתי ברגע שהם זורקים וצה"ל מפציץ איזה מנהרה או מחסן זה שום דבר לעניות דעתי הקבינט הביטחוני צריך לשקול את התגובות הרציניות שמגיבים אל הירי שלהם תחשבו כך עזה שולחים אלינו טיל לא כדי להרתיע אותנו אלה בשביל חס ושלום להרוג אותנו הקבינט צרכים להבין שעם עזה זורקים אלינו טיל אז צריך לשלוח להם גם טיל אבל הפעם טיל שיהרוג גם אצלהם לא לפוצץ מחסן לאמצעי לחימה

 אוריאל נתנאל מקרית גת:

מאז תחילת ההסלמה נעלמה גם תחושת הביטחון, נולד פחד חדש לצאת מהבית, הילדים נמצאים בפחד מתמיד, כשקולה האיום של האזעקה נשמע הילד הקטן נבהל ואני לא מוצא את הדרך להרגיע אותו, אני מוצא את עצמי דבוק לחדשות , ולא מסוגל לעשות דברים כבשיגרה כמו לשמוע מוסיקה, היום אני רק מחפש לשמוע חדשות בכל מקום אפשרי , התחושה שאין על מי לסמוך ובטח לא על ראש הממשלה..

מיקי מסכם:

לתושבי הדרום נמאס לסבול מצב שבו הפלשתינאים מכתיבים להם את סדר היום אם ירצו ירו אם ירצו לא ירו הגיע הזמן שהממשלה תחליט על פעולה יזומה של הצבא הישראלי שיכתיב מצב בשטח שלא יהיו עוד רקטות בדרום הארץ תושבי הדרום מוכנים לשבת במקלטים במקרה הצורך חודש ויותר אם זה מה שיידרש כדי להפסיק אחת ולתמיד את הירי מרצועת עזה לעברם הם נותנים את כל האור הירוק לצבא כדי לעשות את כל מה שהצבא רואה לנכון שצריך לעשות כי המצב היום שבו המדינה מתייחסת אל תושבי הדרום כאל אזרחים סוג ד שלא אכפת למקבלי ההחלטות אם הדרום סופג אש, שהמצב בדרום הוא בלתי אפשרי, שתושבי הדרום סובלים מחרדות ופחדים כי פתאום משום מקום יחליט איזה אדם מסוים בעזה שבא לו לירות אז הוא יירה ומישהו יכול להיפגע מזה התושבים מרגישים שאף אחד לא סופר אותם, אם ייהרגו או ייפצעו או לא לאף אחד לא אכפת ולא מעניין וזה מצב שדורש אותנו לעשות חשבון נפש עם עצמינו כעם וגם עם עצמינו והמנהיגים שלנו,  אבוי לעם שזונח את אזרחיו ומפקירם.

ואני אוסיף ואומר כי החיים תחת צילם של ניסים אינם חיים ומעל לכל זאת שאנו נושאים בנטל לבדנו, ללא תחושת הזדהות בקרב אחינו מהמרכז, ללא נקודת אחיזה במתווה ממשלתי ברור, בלי הידיעה אם את כל ההפסדים החומריים והנפשיים שלנו מישהו לוקח בחשבון.

אנחנו, כאנשים אקטיביים כל אחד במקומו, שומעים בימים האחרונים רחשי ציבור חדשים, חוסר אונים, בלי יכולת לספק ביטחון לילדינו, בשיחות אלו עולה הצורך בתגבור מערך העובדים הסוציאליים והפסיכולוגיים, דבר נוסף אשר נותר ללא מענה, חזית חשופה נוספת.

מתוך כל אלו אנו מעוניינים ליצור במה לכל הדברים הללו להיאמר בקול רם וברור "תושבי מדינת ישראל אינם שקופים", "טילים על הדרום הינם טילים על ישראל".

לסיכום, אנחנו מציעים להיות הכוח הפועל בשטח ולהוביל מהלך שיביא לשינויי מדיניות ותודעה בהובלת מהלך זה (אנו פתוחים לחשיבה על מהלכים אחרים או נוספים), בחשיבה, ובעמידה מול התקשורת.

את הקבוצה ניתן למצוא בפייסבוק " הדרום דורש צדק ביטחוני" או בקישור