סיפורה של מרים
13.08.10 / 06:36
זהו סיפורה של מרים לסרי ז"ל, אשת ראש העיר, שהלכה לעולמה בסוף השבוע שעבר.
זהו מסמך אנושי על מאבק ממושך במחלת הסרטן, על אהבת אין קץ, על מסירות, על חסד ונתינה אין סופית.
זהו סיפור על חייה ומותה של אישה ענקית שהייתה איתנו כל הזמן ומבלי שנדע אף השפיעה על חייהם של רבים. לא ידענו כי מעולם היא עשתה זאת מאחורי הקלעים.
רק בימי השבעה אנו מגלים עוד ועוד סיפורים על אישיותה, על מעשי החסד הגדולים, על הייסורים שעברה ועל האהבה הגדולה ששררה בינה לבין בעלה.
אלפים רבים הגיעו מדי יום למאהל השבעה, עשרות התקשרו אל מערכת "המגזין" כדי לבקש לפרסם מודעות ניחומים. נראה כי גם במותה דמותה תמשיך להשפיע על חיי החברה בעיר
מאת: אוהד צויק צילומים: אורי קריספין, ארכיון המשפחה
15,000 איש. זה מספר האנשים שעל פי הערכות המשטרה ליוו את מרים לסרי ז"ל בדרכה האחרונה. זוהי כמות מלווים חסרת תקדים, המוכרת רק מימי זיכרון. למרות עומס החום הכבד, הלחות הגבוהה והצפיפות האדירה ברחבת ההספדים, האלפים שהגיעו עמדו במשך שעה ארוכה, ושמעו בשקיקה כל מילה שנאמרה על מרים. וכמה מילים נאמרו... הרב הראשי לישראל, הרבנים הראשיים של אשדוד, רבה של ישיבת גרודנא, אחיה של מרים, בנה הבכור, חברה מבית הספר. כולם רצו לחלוק לה כבוד אחרון, לדבר בשבחה, להיפרד. רבים עוד רצו לשאת דברים, אך שקיעת החמה המתקרבת אילצה אותם להתאפק ולשמור את דבריהם למועד מאוחר יותר. וכמה שיש להם לספר...
מי הייתה אשת החסד מרים?
מרים ז"ל הייתה מורה במקיף א' במשך 28 שנים. היא הייתה מחנכת, והכינה תלמידים לבחינות הבגרות. ללוויה וגם לניחום האבלים בימים שאחרי, מגיעים מאות מתלמידיה לאורך השנים, גם כאלו של לפני 20 שנים ויותר. לכל אחד זיכרון מיוחד ממרים, לכל אחד מהם סיפור, כזה שהוא נוצר בליבו כל השנים ותמיד חיכה לרגע המתאים לספר לכולם, לשתף, לחלוק.
הסיפורים האלו, כל אחד בנפרד וכולם ביחד מגלים לבני המשפחה דברים חדשים על מרים, כאלו שהם לא ידעו, לא שמעו ולא הכירו. כה צנועה ושקטה הייתה. עשתה את הדברים מטוב לב טהור ורצון לעזור לזולת, ללא כוונה לקבל תמורה מכל סוג שהוא. בני משפחתה ידעו כי היא מסייעת, תומכת ועוזרת לתלמידים, לא פעם אף עזרו לה בצורה כזו או אחרת, אך את ההיקף, העוצמה והמסירות, הם מגלים רק עכשיו. "לפני כ-3 שנים, עבדתי במקיף א' במשך שנה וחצי, כמדריך בפרויקט אומץ", מספר מאיר, הבן הבכור, "זה היה לקום בכל בוקר וללכת עם אמא לעבודה, ורק אז ראיתי באמת מי היא וכמה אוהבים אותה. כל הזמן הייתי 'הבן של יחיאל', אבל איך שנכנסתי בשער של מקיף א' הייתי 'הבן של מרים'".
בשנים האחרונות, כדי להפחית מהעומס הפיזי של עבודתה, חדלה מרים להיות מחנכת, ואף הפסיקה להגיש לבגרויות, אך היא לא באמת התכוונה לוותר על החינוך וההוראה, וביקשה לעבוד עם העולים החדשים שהגיעו לבית הספר, ולא משנה אם היו מצרפת, רוסיה, אתיופיה או דרום אמריקה. מרים הייתה להם כאם ודאגה לכל צרכיהם, בין אם קשורים לבית הספר ובין אם לאו. "מצאתי את עצמי נוסע כל יום אחר הצהריים למאפיה ומביא שני ארגזי לחמניות", משחזר מאיר, "למחרת בבוקר היינו קמים מוקדם יותר ומכינים סנדוויצ'ים לתלמידים שידם אינה הייתה משגת.
"אמא אמרה לנו לא פעם לשים בצד בגדים שאנחנו לא צריכים, על מנת שתוכל לתת אותם לתלמידים שלה. פעם אחת היא אפילו השיגה 5-6 ארגזים מזארה המלאים בגדים שמעולם לא נלבשו, וחילקה אותם לתלמידים.
"בפסח האחרון, בו אמא הייתה מאד חלשה ובקושי יצאה מהבית. פתאום ראיתי אותה מתלבשת ומתארגנת ליציאה. מיד שאלתי אותה לאן היא הולכת. 'אני חייבת לצאת, כל האנשים שאני מבקרת כל שנה מחכים לי'. וכך מצאתי את עצמי נוסע איתה מבית לבית. היא הייתה כמו גמ"ח של איש אחד".
"דלת הבית תמיד הייתה פתוחה", מוסיף מאיר, "יכולתי לבוא הביתה באמצע היום ולמצוא את אחד החברים שלי אצלנו, כשהוא מבשל עם אמא, או סתם שותה עימה קפה".
הקשר החם והמיוחד בין מרים לסרי לבין החברים של מאיר הגיע לשיאו ברגע שהכירה את ג'רמי. ג'רמי הנו בן למשפחת עולים מצרפת, שהגיע בכיתה ח' לפנימיית נווה הרצוג, שם למד באותה תקופה מאיר לסרי. מאיר וג'רמי התחברו מיד ובמשך שנים היו החברים הכי טובים. בסוף כיתה י"א, משפחתו של ג'רמי החליטה כי היא חוזרת לצרפת, והוא לא ידע מה לעשות. מאיר, חברו הטוב, יעץ לו להישאר. "תישאר בארץ לפחות עוד שנה כדי לסיים את 12 שנות הלימוד שלך. אחר כך, אם תרצה – תתגייס, אם לא – תחזור לצרפת".
מאיר סיפר בדרך אגב את כל השתלשלות העניינים לאמו, והיא, שוב בצורה הכי טבעית אמרה "מה הבעיה? שיבוא לגור איתנו". יחיאל עוד ניגש לדבר עם הוריו של ג'רמי, לומר לו כי הם ידאגו לכל צרכיו, ותוך 3 ימים החפצים של ג'רמי הועברו לבית משפחת לסרי. עם הזמן נקשר ג'רמי למרים, הוא ראה בה כאמא, היא תמכה בו ועיצבה אותו.
בסביבתה של מרים ז"ל, יודעים לספר על חוש עיצוב מאד מפותח שהיה לה. "היא אף פעם לא למדה את זה", סיפרה אחת החברות, "אך היא הייתה ממש מעצבת נפלאה ועזרה לחברות לא פעם לארגן אירועים כאלה ואחרים, מרמת המפית ועד לעיצוב האולם כולו".
בין החברים מרים נחשבה כקצינת המבצעים. שום דבר לא היה קורה בלי שיעבור דרכה, בין אם זה אירוע, ארוחה משותפת או טיול משפחות של כל החברים. הכל התנקז אליה והיא זו שריכזה את כל האינפורמציה וחילקה אותה בין הגורמים הרלוונטיים.
אבל לא רק לחברות עזרה. אל אוהל האבלים הגיעה אישה שאף אחד לא הכיר, וסיפרה שניגשה אליה מישהי, כלה לפני חתונה ואמרה כי אין לה שמלה, וכי מרים היא זו שדאגה לה לשמלת כלולות לתפארת.
בני המשפחה מספרים, כי בתא המטען של רכבה, בין שקיות הבגדים שחולקו לנזקקים ניתן למצוא בדים שונים, אביזרים וכלי עיצוב, על כל מקרה שלא יבוא.
מרים - כאשתו של...
מרים ויחיאל לסרי הכירו ביום ההולדת ה-20 של מרים, ב6.2.1980, עת נפגשו בחתונה של סוזי ושמעון אילוז, כשמרים הגיעה מצד הכלה ויחיאל הגיע מצד החתן. בשלב מסוים בחתונה הוא הציע לה כוסית יין, ובסופה הם דיברו וקבעו להישאר בקשר.
לאחר כ-3 שנים הם נישאו, ויחד הקימו בית בישראל וגידלו 3 ילדים לתפארת. מאיר בן ה27, שסיים לא מכבר את לימודי המשפטים ונשוי למעיין, טל סטודנטית לכלכלה בת 22 ודן, בן 19 לקראת גיוס לצה"ל.
היא ליוותה אותו כשהיה סטודנט לרפואה ועזרה בכלכלת הבית.
היא הייתה איתו ברגע שקיבל את תעודת ההסמכה לרפואה
היא עברה איתו את מערכת הבחירות לכנסת, את ההתמודדות הראשונה לראשות העיר, את
ההפסד הצורב ואת הניצחון הגדול 10 שנים מאוחר יותר.
מרים הייתה שם לצידו כאשת סודו, כיועצת הכי בכירה שלו, כמעודדת במשברים, כמגשרת וכמטיפה. אך כל זאת מאחורי הקלעים:
בלילה, מאוחר, כשהיה יחיאל מגיע הביתה לאחר יום ארוך ומתיש, היה משתף את רעייתו בקורות היום, במהלכים אותם הוא מוביל או מתכנן, וגם במחשבות והלבטים. והיא, כאילו הייתה איתו בכל מקום ובכל פגישה, תמיד מצאה את העצה הנכונה, ולא היה זה לראשונה. אך גם כשהיה יחיאל קצין רפואה ראשי של חיל הים, גם כחבר כנסת וכממלא מקום ראש העיר, מעולם לא הגיעה למשרדו או ללשכתו, מעולם לא הלכה איתו לאירוע ציבורי כזה או אחר. היא לא רצתה לעמוד בפרונט ולא להתחלק עימו ברגעי התהילה אלא רק מאחורי הקלעים - כנותנת העצות הכי טובה.
אבל לא רק לבעלה - מאיר הבן יודע לספר כי "הרבה אנשים באים ואומרים לי שהיא הייתה מורת דרך בשבילם, שהתייעצו איתה על כל דבר, הייתה לה חכמת חיים מיוחדת, מין חוש מאד מיוחד ובלתי ניתן להסבר. כל פעם הייתי אומר לה 'את תגידי משהו, אני אגיד אחרת. אנחנו לא נסכים אבל אעשה את מה שאת תגידי, ובסוף נגלה שאת צודקת".
המחלה
מרים לסרי ז"ל חלתה לראשונה בשנת 1994, כשגילו בגופה גידול סרטני אלים בשלב מתקדם. הערכות הרופאים בזמנו דיברו על שנתיים-שלוש, אך מרים, בתמיכת בני המשפחה, הפגינה נחישות וחוזק יוצאי דופן במהלך הטיפולים, מה שגרם להיעלמותה של המחלה ול-11 שנים שקטות.
ב-2005 התפרצה המחלה שנית, והפעם בצורה קשה אף יותר. הרופאים שביצעו הערכת מצב, גם הפעם דיברו על שנתיים בלבד, אך מרים נאבקה במחלה בצורה מעוררת כבוד כשבכל יום מחדש חשבה איך לעשות עוד מעשה טוב אחד לפחות, ומעולם, למרות שעברה ייסורי תופת, לא התלוננה על סבל או כאב.
שתיקת התקשורת
רבים מתושבי העיר לא ידעו כלל על מחלתה של מרים ומותה היווה עבורם כהפתעה.
גם בחודשים האחרונים, כאשר ראש העיר נפקד מהפעילות העירונית ושהה בבית החולים הדסה לצד מיטתה, גם כשימיה היו ספורים, עדיין רוב תושבי העיר לא ידעו כי אשת ראש העיר נמצאת על ערש הדווי.
העיתונות המקומית ללא יוצא מן הכלל כיבדה את רצונם של הזוג לסרי ולא כתבה ולו מילה על מחלתה של אשת ראש העיר.
מצד אחד זאת הייתה תעודת כבוד לעיתונות המקומית שגילתה איפוק מרשים ומצד שני מדובר בנציגי הציבור הבכירים ביותר בעיר.
החודשים האחרונים לחייה
לפני כשלושה חודשים התחתן מאיר, בנם הבכור של מרים ויחיאל לסרי, עם בחירת לבו, מעיין. באותם ימים היית מרים חלשה מאד ומיעטה לקום ממיטתה, אך מאיר לא ראה את עצמו צועד אל עבר החופה, כשאמו אינה עומדת תחתיה בגאון. "אמא, אני לא יודע איך תעשי את זה", חזר ואמר לה, "אבל מתחת לחופה שלי את תעמדי במלוא הדרך". וכך היה. מרים אזרה כוחות ותעצומות נפש, ובמשך כל האירוע הייתה זוהרת וקורנת, ואף פיזזה על רחבת הריקודים, כשבנה מאיר מאושר. בתום שבוע שבע הברכות תש כוחה של מרים והיא נאלצה להתאשפז בבית החולים.
מסירות לאין קץ
בחודשים האחרונים, ראש העיר שלנו לא מש ממיטת אשתו. במשך חודשיים הוא יצא מבין כותלי בית החולים רק 4 פעמים! למקרים מאוד מיוחדים. 24 שעות ביממה הוא היה צמוד למיטה כבעל מסור לאין קץ וכרופא הצמוד שלה. את כל הפעילות העירונית הוא ניהל מתוך מסדרונות בתי החולים כאשר מנכ"ל העירייה, סגני ראש העיר ויו"ר הקואליציה, עולים אליו לשם כדי לקבל הנחיות והחלטות.
פעמים רבות במהלך החודשים האחרונים הודיעו הרופאים כי שעותיה ספורות, אך ד"ר יחיאל לסרי החליט להלחם ולא לוותר. להעלות רעיונות, להתווכח עם הרופאים ולפתע היא חזרה לתקשר עם הסביבה. היו רגעים בהם נראה היה כי הנה קורה נס והיא חוזרת לתפקד... אך שוב הורע מצבה.
עד לרגע האחרון ליחיאל הבעל הייתה עוד תקווה, והוא היה היחיד עלי אדמות שהאמין שעדיין יש סיכוי. הוא נאחז בכל שביב של תקווה, בכל סימן מקרי או שלא, כאות לכך שהיא תחזור ותתעורר. הוא ניתח כל עליה וירידה בלחץ הדם ולא היה מוכן לסור לרגע ממיטתה.
"בכל פעם שפקחה עיניים, שאמרה משפט, שעשתה איזושהי תנועה עם היד, זה היה כאילו חיינו איתה חיים שלמים", משחזר מאיר את הימים האחרונים, "לזה ייחלנו כל הזמן, שנוכל לנשק לה את היד ולהגיד לה 'בוקר טוב' עוד פעם אחת".
יחיאל הבעל היה חוטף תנומה מצטברת של שעתיים ביום בישיבה על כיסא, כל פעם למספר דקות, ואז חוזר ומתעדכן. הוא סירב לקבל מיטה מהנהלת בית החולים הדסה כי לדבריו הוא לא שונה משאר בני המשפחות ששהו עם יקיריהם.
רופאי בית החולים טענו כי הם לא נתקלו מעולם במסירות כזאת, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בראש עיר מכהן עם אלפי מטלות על הראש.
האהבה ביניהם הייתה כלקוחה מסיפורי האגדות. במשך השנים הוא נהג לסעוד אותה בתקופת המחלה ולעסות את רגליה בסבלנות תוך שהוא מעודד אותה במילות אהבה ובמסרים של תקווה. הוא הרגיש שהוא חב לה את כל הישגיו. הם היו מחויבים האחד לשנייה באופן טוטאלי. זה היה יחיאל ומרים ושאר העולם.
רק היא ידעה על החולשות, הפחדים, הלבטים של האיש, שהיה חייב להפגין עוצמה ונחישות מעצם מהותו כקצין, כרופא, כמנהל מחלקה, כחבר כנסת וכראש העיר.
זאת הייתה אהבה שלא דעכה במשך 30 שנה.
לאחר פטירתה של מרים, בעודם בדרך חזרה מירושלים לאשדוד, התקשר יחיאל לסרי לכל הרופאים - אחד לאחד והודה להם. "זה מה שמרים הייתה עושה", הוא אמר, "היא לימדה אותנו הכרת הטוב".
ההלוויה הגדולה בתולדות העיר
כאמור, כ-15 אלף מנחמים הגיעו להלוויה של מרים כאות כבוד לה ולבעלה. מיד בתום ההלוויה הוקם מאהל ענק ליד בית משפחת לסרי ואליו הגיעו מדי יום אלפי מנחמים משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הלילה המאוחרות.
תוך שהוא חיוור ותשוש, קיבל ראש העיר את אלפי המבקרים אחד לאחד עם חיבוק, נשיקה, לחיצת יד וחיוך.
מאות מנחמים (שאת חלקם הגדול המשפחה לא הכירה) הביאו עימם איזה סיפור או זיכרון הקשורים למרים, סיפור שהרגישו צורך לבוא ולספר. אחת מהאחיות אף הבחינה כי רבים הסיפורים מכדי שיוכלו לזכור את כולם והתחילה לכתוב אותם, שחלילה לא ילכו לאיבוד.
"יש עדיין דברים שאנחנו לא יודעים עליה", אומר מאיר לסיכום, "זה מסע שהתחלנו מיום חמישי שעבר, ומאלפי האנשים שבאים לנחם אותנו ולספר לנו עליה, אנחנו מנסים לדלות כל פיסת מידע ולהשלים את הפאזל שנקרא 'מרים לסרי'".
יהיה זכרה ברוך