את וולודיה ראיתי או יותר נכון קודם שמעתי, ברובע הסיטי מול בניין "צימר" בבוקר יום שני, היום הקבוע שלו. הוא ישב על כיסא מתקפל ורעוע, לצידו עגלת תינוק ישנה בה הוא מעמיס את הכיסא ואת כלי הנגינה היקר לו מכל- הכינור. לצידו מונחת על הרצפה קופסא ובה כמה שקלים בודדים לצד השלט הכתוב בעברית , שעורר אצלי רגשות אשם : "אם אלו היו ההורים שלך ?" , כתוב על השלט. אני ניגשת ושמה עשרה שקלים, ולמרות שוולודיה אינו רואה מה שמתי, הוא מחייך חיוך רחב ושואל אותי מה ברצוני לשמוע. כשהוא רואה שאני מתקשה להיזכר במשהו מסוים, מייד מנסה לנחש ומנגן שיר מקסים מתוך סרט  מצויר מילדותי. עם הרצון שלו לשמח ועם הנגינה השובבה שלו, למרות גילו המופלג, הוא מצליח לרגש אותי ומעלה זיכרון נוסטלגי מרחובות סנט פטרבורג, עיר הולדתי.

לאחר עלייתו של ליאוניד ארצה, הוא נאלץ לזנוח את אהבתו לנגינה ולעבוד כפועל בניין מעל עשר שנים. "מה לעשות, יש לי משפחה מורחבת, תשעה נכדים" אומר ליאוניד. היום הוא חזר בתשובה וגר ברובע ז’ החרדי. הוא מנגן בבית הכנסת האשכנזי ברובע ז’, בכל השמחות והחגים: "אני מנגן בשבע ברכות, בחתונות. בתקופות שאסור לנגן על פי התורה, כמו בספירת העומר, אני נחנק. יש לי ממש רצון עז לנגן כי הנשמה דורשת".

היום ליאוניד מעיד על עצמו כאדם עסוק."יש לי משפחה מורחבת שנמצאה אחרי מותם של הורי ואני מוזמן לכל ברית מילה וחתונה של כ-40 בני הדודים ושל ילדיהם. אני מנגן כדי לשמח ולא דורש תשלום. נגשתי אפילו לעמותת "ידיד" שמסייעת למעוטי יכולת והשארתי את פרטים שלי. כל מי שעושה שמחות ואינו מסוגל לשאת בהוצאות אני אשמח להגיע ולשמח.

מראה נגני הרחוב אינו נדיר בארצות אירופה ובמדינות חבר העמים. הם תמיד זכו שם לתגובות חמות ואהודות. מצאתם אותם בפארקים, או סביב הכיכרות, או בסמוך למדרגות המוזיאונים, והם בדרך כלל מהווים עוד אטרקציה שמושכת אליה את המבקרים ובהם גם התיירים. 

אולי אחרי קריאת שורות אלה, בפעם הבאה כשאתם חולפים על פני נגן רחוב, תעצרו רק לרגע ותאזינו למה שיש לכינור, לקלרינט או לאקורדיון שלהם לומר. השפה בה מדברת המוזיקה, היא שפה בינלאומית שמובנת לכולם. אדם שמתכחש לידיעת השפה הזו, עלול להפוך לאדם אטום וקשוח, קודם כל כלפי עצמו.