יותר מ-30 יום חלפו מאז הטבח הנורא ביישובי עוטף עזה, אך רז כהן, יליד אשדוד ועובד נמל אשדוד, מתקשה להפיג את תחושת החרדה והפחד שהלמו בו באותו יום שבת שחור בשביעי באוקטובר.

הוא היה בביתו שבנתיב העשרה, שם הוא מתגורר בשנים האחרונות, כשמחבלי חמאס פתחו במתקפת הפתע הצרחנית. כמו כולם, גם הוא התעורר למשמע קול הדי הפיצוצים ואזעקות הצבע האדום, אלא שאז מבעד לחלון הוא הבחין במחבל שנחת עם מצנח רחיפה בסמוך לביתו.

לדבריו, השכנים שלו דני וובק ואורן שטרן, חברים בכיתת הכוננות, היו הראשונים לצאת כדי להגן על היישוב שהיה תחת מתקפה חסרת רסן, אך לאחר חילופי אש עם המחבלים השניים נהרגו בגבורה.

המחבלים המשיכו במסע ההרג כשהם עוברים מבית לבית, טובחים בכל נפש חיה, בוזזים ושורפים. "אחרי שדני ואורן נרצחו, הם התקדמו לעבר הבית של השכן שלי איליה, ודפקו לו על הדלת" – רז מספר. "הוא היה בטוח שזה דני ופתח, אבל אז הכלב שלו רוקבן קפץ על המחבלים והבריח אותם".

"בדיעבד אני מבין שהחיים של איליה ושלי ניצלו בזכותו" – הוא הוסיף. "אנחנו גרים דלת ליד דלת, ואם לא רוקבן שהבריח אותם, הם בטח היו נכנסים לבתים והורגים אותנו".

לדבריו, הירי התנהל ממש במפרסת הבית שלו, שם אפשר היה לראות עד לא מזמן את שביל הדם שניגר על המרצפות – ככל הנראה כתוצאה מפציעתו של רוקבן לאחר שנורה מספר פעמים. בהמשך התברר כי הכלב הגיבור לא שרד את הירי.

עבור רז היו אלו רגעים מורטי עצבים של פחד ואימה. ללא יכולת לתקשר עם העולם שבחוץ, ולקולות הטבח שהתחולל רק כמה עשרות מטרים משם, הוא התבצר בביתו וחיכה לגרוע מכל שיבוא. "הבנתי שאם אני יוצא החוצה אני מחוסל" – הוא מספר.

"התיישבתי מול הדלת עם אקדח וכדור בקנה וכיוונתי לכניסה" – הוא מספר, "כבר השלמתי עם זה שאני עומד למות – הורדתי את השרשרת של המגן דוד והחבאתי את הארנק שלא יזהו שאני קצין בצבא ויחטפו אותי ויתעללו בי".

"בלי מים, בלי חשמל, אינטרנט או טלפונים, ככה ישבתי במשך שעות בחרדה איומה ובפחד אלוהים. עוד רגע עשיתי במכנסיים, אני לא צוחק. אתה שומע מחבלים בחוץ, יריות, ופתאום אתה מקבל הודעה שנתיב העשרה נכבש על ידי מחבלים".

בסביבות השעה 12:00 רז שמע לפתע קולות מבחוץ. הוא הציץ דרך החלון במטבח והבחין בג'יפ צבאי וכוחות צה"ל לידו. "איתי לוי, אחד מבני המושב היה שם איתם וצעק לי לצאת אליו" – הוא מספר. "יצאתי החוצה, חיבקתי אותו והתחלתי לבכות".

בשלב הזה איתי מפציר ברז להתבצר בממ"ד עד שיגיע החילוץ מאוחר יותר, אך הוא ביקש להצטרף להוריו של איתי שמתגוררים לא רחוק משם. רק לקראת השעה 18:30 בערב, הוא עלה על הרכב הפרטי שלו וברח מהמקום.

"המשפחה שלי כבר היו בטוחים שאני מת" – הוא מספר. "הם שמעו את כל החדשות ואני במשך הרבה מאוד זמן הייתי מנותק. רק שיצאתי בערב הצלחתי ליצור איתם קשר. לצערי הרב, 21 בני מושב נרצחו בטבח הזה".

יחד עם תושבים נוספים מהעוטף, רז פונה אל מלון רויאל ביץ' בתל אביב, שם הוא שוהה עד היום. כרב סרן במיל', גם הוא גויס למילואים ומשרת כיום בצריפין.

לשאלתנו אם יחזור לגור במושב כשהכול ייגמר הוא אמר: "לחזור להיות כמו שהיינו זה יהיה קשה, אולי אם יחסלו את החמאס ולא יהיה יותר איום על המושב. אני מאוד אוהב את המקום הזה, יש לי שם המון חברים, אז אני מקווה שנזכה לשקם אותו ולחיות שם בביטחון. עברנו טראומה לא קלה, ואני חושב שכולנו צריכים טיפול. החרדה והפחד נחרטו בזיכרון וצפים כל פעם מחדש. רצחו שם אנשים בדם קר, שרפו אותם בחיים".