ארבעת המילואימניקים מתמקמים על מיטת שדה מאולתרת שמצאו במרחב המאובק בו מתקיים הראיון. הם מעבירים ביניהם בקבוק מים קרים - בכל זאת, מדובר ביום של שרב. את התקשורת הקלילה והטבעית ביניהם קשה לפספס; אחרי חודשים ארוכים בהם נלחמו, אכלו, ישנו ופחות או יותר חיו ביחד בתוך כלי מלחמה צפוף, הם כבר הרבה יותר מסתם 'צוות טנק'.

רס"ן (במיל') גיא המפקד ורס"ל (במיל') אלכס הנהג משרתים יחד במילואים בגדוד 52 שבחטיבה 401 עוד מ-2008. רס"ל (במיל') נעם התותחן הצטרף אליהם ב'צוק איתן', ורס"ל (במיל') נדב, הטען, התחבר לצוות הוותיק ימים בודדים לפני תחילת התמרון. יחד, הם מרכיבים את הטנק הראשון שנכנס לעזה - והוביל את כוחות אוגדה 162 בתמרון.

"היו לנו שלושה שבועות של הכנות קדחתניות, והיינו מלאים במוטיבציה ותחושת שליחות", פותח המפקד גיא, "ואז, כשסוף סוף אמרו לנו שנכנסים, ושאנחנו מובילים את האוגדה, ההתרגשות התערבבה בחשש - כי הטנק הראשון חוטף את כל האש".

רק בנסיעה על הכבישים בדרכם למעבר הגורלי, נוחתת ההבנה על חברי הצוות - 'אנחנו במלחמה'. "אני זוכר שחצינו את הגבול, והחשש שהרגשתי קודם לכן הפך לפחד, אבל מהסוג הטוב, כזה שמחדד את החושים וממקד אותם", משתף נדב, "עוצמת האש הייתה כל-כך גבוהה. כולם פעלו ביחד - כוחות חי"ר, חיל האוויר, חיל הים ותותחנים. זה היה פסיכי".

"בתור הנהג שמוביל את הדרך, היה לי חשוב לדחוף את כולם קדימה", מוסיף אלכס, "ידעתי שאם אנחנו נהסס ונאט את הקצב, זה ישפיע על כל מי שמאחורינו".

לא רק העובדה שהם הראשונים שנכנסו לעזה מייחדת את צוות הטנק הזה. אחרי שבועות של לחימה מאומצת כתף אל כתף, מתרחש אירוע מטלטל שהם מתקשים לשכוח גם חודשים אחר כך. "הנס הכי גדול שקרה לנו היה בערב שבת", משחזר גיא, "אמרו לנו שאנחנו צריכים לחדול אש כי יש הרבה כוחות שלנו באזור, אז החלטתי לעשות סעודת שבת בצריח של הטנק".

בזמן שחברי הצוות שרים שירי שבת יחד, מפקד הטנק, שמצודד עם התותח, מזהה פיצוץ מצד שמאל. "שאלו בקשר מה איתי, ואמרתי להם שהכול טוב חוץ מסעודת השבת שלי, שנהרסה לגמרי", הוא צוחק, "כשבדקתי אם כולם בסדר, הטען אמר שהוא ראה אור בצריח. הבנו שמשהו חדר לטנק, אז הדלקנו את האורות בחיפוש אחר מקור הפיצוץ".

החיפושים הובילו את הצוות אל חור בדופן הטנק, שנפער, כך הבינו החברים, מפגיעת נ"ט. "יצא עשן מהחור, אבל לא ראינו רשף או רסיסים, שבדרך כלל מגיעים יחד עם פגיעה כזו", מסביר התותחן, "מאוחר יותר, הגיעו מומחים לבדוק את הטנק. הם היו המומים ולא הבינו איך לא נפגענו קשה יותר".

"אנחנו כולנו אנשי משפחה, ואחרי המקרה הזה קיבלנו תזכורת לכמה הכול כל-כך רציני ואמיתי", מספר המפקד, "המשכנו בלחימה בכל הכוח, וזה לא הפך לפשוט יותר, בטח לא כשיש הרוגים ופצועים וצריך להמשיך הלאה, למרות הכול". עכשיו, כשגיא מסתכל במבט לאחור על התקופה ברצועה, הוא חולק איתנו תובנות חדשות: "כשהיינו בפנים התמודדנו עם סיטואציות קשות וכואבות, ואישית - הן גרמו לי להבין שאני לא רק אדם פרטי; אני חלק מחברה, ממשפחה ומצוות - ואני פה בשבילם".