לא ברור לי איך עלי לחזור לשגרה ולחיים היחסית רגילים שחייתי עד לפני השבוע שהגעתי לאוקראינה עם משלחת מדהימה על מנת להתנדב ולעזור לחלץ אנשים.

לא יודעת ממה להתחיל...מזה שפגשתי נשים שנאנסו ע"י חיילים רוסים וסורים, או מזה שניסו לאנוס אותי. ואולי מזה שראיתי אנשים במצב אנוש, שכבר לא בטוח שנמצאים כרגע בחיים?

ראיתי תמונות שאני לא רוצה לזכור, אבל הן לעולם לא יעזבו את זכרוני.

בשבוע הזה יכולנו למות כל כך הרבה פעמים...מצאתי את עצמי מתפללת שלא ירו בי תוך כדי נסיעה באוטו בשטחי אוקראינה. מצאתי את עצמי "בוחרת ומעדיפה" לקבל פצצה ברכב ולמות מהר, מאשר לקבל כדור - כזה שיגרום לי לסבול שעות או ימים.

מצאתי את עצמי חושדת בכל אוקראיני ששולט טוב בשפה הרוסית במחשבה שזה יכול להיות מרגל רוסי שהגיע לחקור את השטח ואולי מחפש דם.

הגעתי למצב שהצמידו לי מאבטח לאורך יום שלם כי המאפיה הרוסית גילתה שישנם אוקראינים ששוהים במלון בו הייתי והיה מסוכן להסתובב לבד.

כל אחד מהצוות שהיה איתי בפעילות, יודע את הסיבה האמיתית שבגינה הוא הגיע ללב המלחמה. זה עמוק ברגשות שלנו, ורובינו מעדיפים לשמור זאת בינינו לבין עצמינו.

כן, סיכנו את חיינו בצורה מטורפת, אבל מי כמונו (הישראלים) יודע מהי מלחמה? מי כמונו יודע כמה תמיכה ועזרה אנשים זקוקים בזמן קרב…

אז קמנו וטסנו. ואנחנו לרגע לא מצטערים על ההחלטה המשוגעת שכזאת.

החיים שלי ללא כל ספק נחצו לשניים. המחשבה שלי השתנתה, התפיסות והגישות שלי כלפי החיים השתנתו. כעת אני רואה את העולם במבט אחר, כזה שהעניק לי עוד קצת חוכמה וניסיון.

אני מודה על כל דקה ושנייה שהעברתי שם. אני מודה על הזדמנות לשים חוויה נוספת במזוודת החוויות שלי, ועל זה שאוכל בגאווה שלמה לספר זאת לנכדים. מודה לצוות המדהים שהיה לצידי ותמך בי ברגעים בהם נשברתי ובכיתי.אני מודה על הזכות להגיע ולהתנדב בחילוץ אזרחי אוקראינה!!

אחרי הפעילות ההתנדבותית שלי אני לא אוכל יותר לבקר את משפחתי ברוסיה, אלא אם בא לי להיכנס לכלא לכמה שנים (כלא במקרה הטוב)…אבל אני אפילו לא אכנס לענייני פוליטיקה רוסית, אחרת לפוסט הזה יהיה משקל של ספר שלם.

מה גם איבדתי כמה חברים רוסים שתומכים במלחמה. הם נכנסו איתי לוויכוחים שלא ראיתי בהם סוף. אבל מי אני לעומת אנשים שאיבדו בתים, משפחות וחברים. אנשים מיואשים, חסרי אונים, ועייפים ממלחמה עם הדוב הרוסי. אנשים זרים לי ששפכו דמעות על כתפיי.

פגשתי שמחה ועצב, אהבה ושנאה, נאמנות וצביעות, המון זעם, כעס, וליטרים של דמעות. ראיתי אנשים פצועים, נשים בהיריון, זקנים שבקושי זזו, ילדים מבוהלים שראו דם וגופות מול עיניהם. אני זוכרת את כולם…זוכרת כל אחד שהיה איתי באינטראקציה.

מיותר לציין שהתמונות האלה ילוו אותי לאורך כל חיי.

פגשתי אנשים שראו איך תינוקות נזרקים מחלונות של רכבות. פגשתי אנשים שמצאו תינוקות זרוקים ברחובות. אנשים טובי לב שלמרות כל הקושי והתיקים המלאים בציוד מינימלי שכנראה לא יספיק להם אפילו לשבוע - לקחו את הקטנים איתם למסע הארוך לכיוון גבול המדינה בתקווה לא למות בדרך.

פגשתי אנשים שאוכלים תולעי עץ, ושותים מי צינורות חימום שבבתים ההרוסים בעיר מריופול. נפגשתי עם אנשים שנאלצו לשתות מים משלוליות רק בשביל לשרוד.

פגשתי נשים שהציעו לי סכומי כסף גדולים והתחננו שאעזור להן להבריח את הבנים שלהן מאוקראינה, אך עם כל הצער והכאב שבדבר, לא יכולתי לעזור…

פגשתי בחורה צעירה שלא יכלה לעזוב את אוקראינה בעקבות דרכון שלא בתוקף. היא נאלצה ללון באוהל עם 20 גברים רעבים לאוכל ומין במשך שבוע שלם. לאחר מספר ימים התגלה שהיא בהיריון בחודש רביעי. היא פנתה אלי בבקשה למצוא עבורה רופא נשים שיגיע לעשות לה הפלה כי אין באפשרותה לשמר את העובר שברחמה בתקופת המלחמה.

פגשתי משפחה שתוך כדי ריצה באחת הסירנות ראו איך מתפוצץ לחלקים קטנים ראשו של בן משפחה שלהם. הילדה, בת 4, נראה הולכת לזכור את התמונה הזאת עד סוף ימיה.

פגשתי אישה שנאלצה לשלוח את הילדות שלה בנות 4 למדינה זרה עם אנשים זרים, משום שבעלה שמכה ואונס אותה באופן יום יומי לא מרשה לה לעזוב את המדינה. לצערי לא הצלחנו לשכנע אותה לברוח מבעלה...

פגשתי מנהל בית חולים שביקש את עזרתנו בסיפוק תרופות לילדים מאחר וביה"ח נמצא במחסור טוטאלי של ציוד רפואי. וזה למרות כמויות אדירות של תרופות שנכנסות לגבולות אוקראינה בקצב לא הגיוני. זה רק מוכיח עד כמה המצב רע.

פגשתי אנשים שעוקבים אחריי ברשתות החברתיות ופנו אליי בבקשה לעזור להם בדברים כאלה או אחרים. כל כך צר לי שלא הצלחתי לעזור לחלקם.

פגשתי גברים שהייתה להם את האפשרות לברוח בצורה לא חוקית מהמדינה, אך עם דמעות בעיניים הם העדיפו להישאר ולהילחם בכל הכוח.

היום, כשאני יושבת בביתי, חיה ונושמת ונזכרת בכל אחד ואחת מהאנשים שפגשתי, אני רק מתפללת שהם עדיין בחיים ושאולי יום אחד אראה אותם ואלחץ להם יד. כי הם גיבורים אמיתיים שמוכנים למות למען המדינה שלהם.

זה סרט רע שאף אחד מאיתנו לא ציפה שיקרה. אבל זה אכן קרה וזו המציאות.

אני מלאת תקווה שבקרוב הסיוט הזה יגמר.