"בין המצבות בבית העלמין שוררת דממה. דממה שהיא כולה זעקה ותחנה - תהיו מלכדים. תהיו מאוחדים.

תהיו ערבים זה לזה. כי אחיות ואחים כולנו. בעת הזו, כשאנו מביטים בכן משפחות יקרות, זו הבקשה הצנועה והפשוטה, שיש לנו מעצמנו, כחברה וכעם.

ביום הזיכרון הקדוש הזה - שבו אנו מתעטפים יחד, תחת כנפי השכול, ביום הזה, ובמיוחד השנה, אנו תפילה ותקווה, שמי ייתן ונצא ממנו, שוב מאוחדים.

מחדשים את האחווה, בתוך מדינת ישראל. למען עצמנו, ולמענכן, משפחות יקרות - שהאחדות הזאת כל-כך חשובה לכן.

משפחות יקרות,
צפירת הדומייה, שעדיין מהדהדת באוזנינו, מציינת את המעבר, משגרת יומנו הרגילה, ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ונפגעי פעולות האיבה.

ביום הזה, מדינת ישראל, ובתוכה העיר אשדוד, עוטות, אוירת קדרות ועצב. ומתייחדות, עם זכרם של הנופלים.

ביום הזה, לבנו אתכן, משפחות יקרות.

יום אחר יום, שנה אחר שנה, אתן, נושאות את הכאב העמוק, על אובדן יקירכם, יקירנו. כאב, שעם השנים, רק מתעצם, ונעשה כבד, יותר ויותר. והיום - כולנו מתאחדים איתכן, למשפחת שכול אחת. מזדהים עם הכאב שלכן, ודואבים עמכן.

ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, נהג לספר בימי זיכרון את הסיפור הבא, מימי מלחמת העצמאות: שלמה לביא, איש העלייה השנייה וקיבוץ עין-חרוד, שמע, בעת שעבד במטע שלו, יריות מכיוון הר הגלבוע.

כשהגיע לעץ האחרון במטע, הובאה למשק גופת בנו ירובעל, בן ה-24. בעודו יושב אצל גופת בנו, ידע לביא, שגם בנו הצעיר הלל, משתתף בקרב על ההר.

לבסוף הלל הופיע. כובע פלדה על ראשו, ובידו רובה. עמד דומם מול אביו, ומול אחיו המת. ואז אמר: ״אבא, אני חוזר ליחידה״, ואביו השיב: ״חזור בני, חזור״. שלושה חודשים אח״כ, נפל אף הוא, בחזית הדרום. ובן-גוריון סיכם: ״ברוך העם, שיש לו בנים כאלה. וברוך ומבורך העם, שיש לו הורים כאלה״.

75 שנה, עברו מאז. ודברי ההתפעלות של בן-גוריון, בעינם עומדים. התפעלות מנכונות הבנים, להשליך את נפשם מנגד. והתפעלות מעמידת ההורים, במבחן הנורא, של האובדן.

כשנקבע, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בלוח השנה של המדינה, התקווה היתה, שרק באותו יום, יום אחד בשנה, נפקוד את בתי הקברות, ונתייחד עם הנופלים. התקווה הזו נכזבה. שנה אחר שנה, אנחנו מלווים למנוחת עולמים, עוד ועוד בנים ובנות.

שרק בזכותם, אנחנו יכולים, לחגוג מחר בערב, את חג העצמאות הלאומי, המודרני, שלנו. למרבה הצער והיגון, בשנה החולפת, נוספו (59) חמישים ותשעה חללים למניין הנופלים.

ומשנת 1860 - המציינת מפנה דרך, בהיסטוריה, של היישוב היהודי בארץ ישראל, נפלו במערכות ישראל (24,213) עשרים וארבעה אלף, מאתיים ושלושה עשר, בנים ובנות יקרים. בתוכם - (297) מאתיים תשעים ושבעה, בניה ובנותיה של עירנו אשדוד.

ואם לא די בכך, מאז ומתמיד, מאז קיומו של ישוב יהודי בארץ ישראל, אויבנו אינם משלימים עם הנוכחות שלנו בארצנו. מאז ועד היום, הם רודפים אותנו, גם בשגרת יומנו האזרחית.

גלים גלים, של טרור ופעולות איבה, נגד חפים מפשע. גברים, נשים וטף. בכביש, במסעדה, באוטובוס, בבית וברחוב.

אזרחים תמימים שנרצחים, רק משום היותם יהודים, שבחרו לחיות בארץ ישראל. (4,255) ארבעת אלפים, מאתיים חמישים וחמשה, גברים ונשים, זקנים וטף, שנרצחו בארץ מאז ראשית הציונות. ובתוכם - (44) ארבעים וארבעה תושבי אשדוד.

אכן, לקיומו של העם היהודי בארץ ישראל, ארץ אבותיו, יש מחיר יקר. בחזית ובספר. מחיר אותו שילמתן, משפחות יקרות.

מחיר יקר וכבד מנשוא, שאתן ממשיכות לשלם, בכאב התמידי שלכן.

המשורר חיים גורי כתב בשירו ״והדגל נקוב כדורים״ - את המשאלה הבאה: ״זה יהיה בוודאי סוף יפה, והחרב תשוב לנדנה. על קברות האחים, יעלו הפרחים כתמיד, וירח עגול ובהיר, ישוטט בלי לוית עננה. עת עתות השלום, יהלכו לאטן בשנית״.

75 שנים חלפו, מאז מלחמת העצמאות, ואנחנו יודעים, שטרם הגיעה העת, להשיב את החרב לִנְּדָנָהּ. "ועיתות השלום" עדיין אינן מהלכות לאיטן.

ויותר מכך, אף נדמה, כי בתקופה הזו נמצאת מדינת ישראל, תחת איומים על שלומה ובטחונה, מהרבים, הקשים, והמורכבים ביותר, מאז הקמתה.- איומים חיצוניים, ואיומים פנימיים. אויבינו, קמים עלינו לכלותינו. וגם בטרור מלא שנאה, שרק בשבועות האחרונים גבה את חייהם של - 19 אזרחים תמימים. משאיר את משפחותיהם תחת שבר ויגון.

ראינו ושמענו אותן בשבועות האחרונים. משפחות אהובות, שהכאב שלהן, הפך לנחלת כולנו. משפחות, שדווקא ברגעים הקשים שלהן, גילו לנו, את תעצומות הנפש הכבירות שיש בעם שלנו. וזאת עלינו לזכור, במיוחד ביום הזיכרון הזה. לזכור, שיש לנו, עם נפלא, ומופלא. עם, שמצליח לעמוד איתן, מול כל איום, ומול כל מכשול.

עם, שאחרי דורות, של נדודים בין העמים, הקים מדינה לתפארת. מדינה שהיא כולה, תקווה, גבורה, והגשמה. עם הישגים שאין להם אח ורע. מדינה שעל ביטחונה נפלו גיבורות וגיבורי מערכות ישראל, ועל קיומה נספו בניה ובנותיה.

וביום הזה נזכור, שבזכותם - כל הטוב הזה היה לנו.
ואכן, טרם הגיעה העת "להשיב את החרב לנדנה" - ועלינו להיות ערוכים ומוכנים תמיד. לעמוד על המשמר.

להשיב מלחמה שערה. שר הביטחון, יואב גלנט, אמר בשבוע שעבר, כי צה"ל צריך להיות ערוך למלחמה רב-זירתית, שבה ייתכן איום ממשי בכל הגזרות בעת ובעונה אחת.

לצה"ל יש את היכולת הצבאית לעמוד במשימה, אך, לסוג כזה של איום, היכולת של צה"ל אינה מספיקה.

לסוג כזה של איום, אנחנו חייבים להגיע מאוחדים ומלכדים. זה מה שמצפים מאיתנו הבנים והבנות הקדושים שמסרו את נפשם למעננו.

בין המצבות בבית העלמין שוררת דממה. דממה שהיא כולה זעקה ותחנה - תהיו מלכדים. תהיו מאוחדים. תהיו ערבים זה לזה.

כי אחיות ואחים כולנו. בעת הזו, כשאנו מביטים בכן משפחות יקרות, זו הבקשה הצנועה והפשוטה, שיש לנו מעצמנו, כחברה וכעם.

ביום הזיכרון הקדוש הזה - שבו אנו מתעטפים יחד, תחת כנפי השכול, ביום הזה, ובמיוחד השנה, אנו תפילה ותקווה, שמי ייתן ונצא ממנו, שוב מאוחדים.

מחדשים את האחווה, בתוך מדינת ישראל. למען עצמנו, ולמענכן, משפחות יקרות - שהאחדות הזאת כל-כך חשובה לכן.

לא באנו היום להעלות ארוכה, לפצע שבלבכן, פצע שאין לו מזור.
באנו היום רק לומר לכן, שאנחנו זוכרים. זוכרים את אלה שאינם עוד בינינו. החללים בכל מערכות ישראל, ובפעולות הטרור והאיבה - שמסרו את נפשם למעננו.

וזוכרים אתכם, הנושאים את משא השכול, והאובדן, יום יום.
מי ייתן ולא תדעו עוד דאבה.
ויהי זכרם של הבנות והבנים, שמור וחקוק בליבנו לעד. אמן.