"צְפירת הדומייה, שעדיין מהדהדת באוזנינו, מציינת את המעבר משגרת יומנו הרגילה, ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.

בַּיּוֹם הזה, מדינת ישראל ובתוכה העיר אשדוד, עוטות אֲוִוירַת קַדְרוּת וְעֶצֶב וְמתייחדות עם זכרם של הנופלים. בַּיּוֹם הזה, לִיבֵּנוּ איתכן, משפחות יקרות.

היום, אנו מתאחדים עם משפחת השכול, מתאחדים בתחושת היגון העמוק, של הַאֵם וְהַאַב, היתום והאלמנה, של האח והאחות. 

ביום הזיכרון הזה, הַכְּאב שלכן, משפחות יקרות, הופך לכאבה של האומַה כולה. של עם אחד, ששכל את מיטב בניו ובנותיו בַּקְּרָבוֹת, בָּאִמּוּנִים וּבִפְעּוּלוֹת הָאֵיבָה.

המחיר הכבד ביותר שניתן להעלות על הדעת, בַּמַּאבק על קיומה, ביטחונה, ושלומה של מדינת ישראל. מחיר כבד שאתן שילמתן עבור כולנו - עשרים ושלושה אלף, תשע מאות עשרים וּשְׁמֹנָה בנים ובנות, חללי מערכות ישראל, וּבַהֶם, מאה תשעים ושבעה מטובי בניה ובנותיה של העיר שלנו, אשדוד.

ועימם אנו זוכרים היום, בְּטֶקֶס הַזִּיכָּרוֹן המשותף לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, את ארבעת אלפים, מאה שבעים ושישה (4,176) נפגעי פעולות האיבה. ובהם, ארבעים וארבעה תושבים, בניה ובנותיה של העיר, שנספו בפעולות איבה בשגרת יומם באשדוד וברחבי מדינת ישראל.

הכאב שלכן, משפחות יקרות, הינו כאב תמידי. יום אחר יום, שנה אחר שנה, אתן נושאות את הגעגוע העז, ואת הכאב העמוק, על אובדן יקירכם. והיום - כולנו, דואבים עמכם.

השנה החולפת, בה לא יכולנו להתכנס יחד בשל מגפת הקורונה, הייתה קשה גם בהיבט של זִיכְרוֹן הנופלים. לא יכולנו, לחזק אתכם מקרוב, כפי שאנו נוהגים כל שנה. ונאלצנו לקיים את אירועי יום הזיכרון, מרחוק. אך למרות המורכבויות הבריאותיות והכלכליות, שֶׁחָוִוינוּ, מצאנו את הדרכים להמשיך את מורשת זִיכְרוֹן הנופלים הלאומית.

בערב יום הַזִּיכָּרוֹן שעבר, פקדנו בַּחֶלְקָה הצבאית שבבית העלמין, את קברי הבנים והבנות. והנחנו זר באנדרטה לזכר הנספים בְּאירועי הטרור.

בנוסף, במכתב אישי ששלחנו לכל משפחה, העלינו את סיפור הַזִּיכָּרוֹן האישי של יקיריכם. הבענו בכך את ההזדהות שלנו עם הכאב שלכן וגם העצמנו את מורשת הנופלים בקרב בני הנוער ותושבי העיר שהביאו לכם את המכתבים. זאת, בנוסף לעשרות טקסי זִּיכָּרוֹן מצומצמים ועל פי ההנחיות, שקיימנו ברחבי העיר, בהשתתפות תושבי העיר ובני הנוער.

ולאחרונה, אישרנו פה אחד, במועצת העיר, את הצעתו של המשנה לראש העיר, מר יניב קקון, לקריאתו של חוף "הפרחים" בעיר, לזכרם של בנות ובני העיר שנפלו במערכות ישראל וּבִפְעוּלּוֹת הָאֵיבָה.

עשינו כמיטב יכולתנו להקל, וְלוּ במעט, את הכאב שהתווסף לכאבכם, הַכָּבֵד מִמֵּילָא. הכאב, על כל אחד ואחת מיקירכם שאינם עוד, שנתלשו מסיפור חייהם, שֶׁנִּקְטַע בְּאִבּוֹ. והצער בַּלֵּב לא מפסיק לְנַקֵּר, עם השאלה - מה היה אילו לא? 

היכן הם היו היום? איזו אגדת חיים הייתה נוֹצֶרֶת? כאב הַזִּכָּרוֹן, שאינו מַרְפֶּה, למרות חלוף השנים. כאב של חוסר, וחלל בלב, שֶׁאַתֶּן חַשות, משפחות יקרות, ושאין דבר שישתווה לו. אבל, יש לו תכלית, לכאב שלכן.

הכאב שלכן, הוא המחיר, להשגת התכלית, עליה חלמו דורות רבים של יהודים, במשך אלפיים שנה קהילות קהילות, מפוזרים בְּאַרַצוֹת רַבּוֹת. לרובם התנכלו. את רובם גירשו. אבל הם לא התייאשו. הם התפללו לכיוון ירושלים והכותל המערבי ולא הפסיקו לחלום ולקוות להתקבץ יום אחד מכל קצות תבל, בארץ ישראל, להקים את מדינת ישראל, ולחיות בה בעצמאות מלאה.

התכלית הושגה, הַחלום התגשם וממשיך להתגשם. אבל האויבים שלנו, שלא השלימו עם הקמתה, אינם משלימים, גם עם קיומה של מדינת ישראל. ואנחנו צריכים, לעמוד כל הזמן על המשמר. הם לא מסתפקים בְּקרבות בַּמלחמות בַּחזית.

הם רודפים אותנו גם בלב האוכלוסייה האזרחית - בטרור רצחני שגם העיר שלנו אשדוד חוותַה וממשיכה לַחַווֹת ויש לכך מחיר יקר, מחיר אותו שילמתן באובדן יקיריכן ואתן ממשיכות לשלם, בַּכְּאֵב התמידי שלכן.

שבעת הימים, שהחלו ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, ממשיכים היום עם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, וּמִסתיימים, מחר בערב ומחרתיים, ביום העצמאות למדינת ישראל, מסכמים, כמעט את כל ההיסטוריה שלנו בעת החדשה, אחרי שנות הגלות.

ביום השואה, מצד אחד, אנחנו מְבַכִּים את אובדן שליש מעמינו, שישה מיליון יהודים, שנרצחו רק בשל היותם יהודים. ומצד שני, בְּיום השואה אנחנו גם מבינים את התבוסַה של הגלות. אנחנו לומדים את הלקח, שרק במדינה יהודית עצמאית נהיה בטוחים.

כפי שהזהיר זאב ז'בוטינסקי: "אם לא תחסלו את הגולה, הגולה תחסל אתכם". אז אולי לא הצלחנו לחסל את הגולה, כי יש עדיין יהודים כמעט בכל מקום בעולם. אבל הענקנו לעם היהודי, בית לאומי ומקום מבטחים. בזכות הבנים והבנות שחירפו נפשם למען הקמתה, ביטחונה, שלומה והמשך קיומה של מדינת ישראל.

אך האיומים לא חלפו. מדינת ישראל ממשיכה להיות מאוימת בגבולותיה הקרובים, וגם מרחוק. אבל זה לא האיום היחידי. האיום הפנימי, המחלוקות והשסעים בתוך החברה הישראלית, הם איום גדול יותר, במיוחד שֶׁלָּאִיּוּם החיצוני, אנחנו מצליחים למצוא פתרונות.

צבא ושירותי ביטחון מהחזקים והמתקדמים ביותר בעולם. אומַת הסטארט-אפ, מובילים בטכנולוגיה, מדע ורפואה. אפילו את מגפת הקורונה אנחנו בין הַמנצחים הַראשונים מבין כל מדינות העולם. אבל, כלפי החוסן הפנימי, אנחנו חסרי אונים. חסרי אונים ורק הולכים מדחי אל דחי. והפתרון אפילו לא נראה באופק. בימים אלה ממש, אנחנו בשיאו של השסע החברתי, אולי, החמור ביותר מאז הקמת המדינה.

לכן, יום הזיכרון הזה, לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, חייב להיות גם יום של חשבון נפש נוקב. של כולנו, של כל החלקים בחברה הישראלית. אם ביום הזיכרון לשואה ולגבורה המבט הוא אל העבר, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, המבט צריך להיות על ההווה.

האם היום, אנחנו מחרפים נפשנו מספיק מול האיום הפנימי, כפי שהנופלים חרפו נפשם מול האיומים מבחוץ, על הקמתה וקיומה של מדינת ישראל? האם אנו ומנהיגינו, עושים ככל יכולתנו, לשמור על חוסנה החברתי של מדינת ישראל, כדי להבטיח את המשך קיומה?

מחלוקות היו ויישארו לנצח. אי אפשר לטשטש אותן, כי הן נובעות מזהויות שונות, והזהויות לא ישתנו. אבל אנחנו יכולים להתמודד איתן אחרת. אנחנו יכולים וחייבים למצוא את הדרכים לחיות ביחד. למרות ההבדלים בינינו. למרות הזהויות השונות שלנו.

והאחריות מוטלת על כולנו, ללא יוצא מן הכלל. זו המשמעות האמיתית והאקטואלית, של הביטוי:   "במותם ציוו לנו את החיים". זוהי חובתנו כלפי הנופלים. זוהי חובתנו כלפיכן - משפחות יקרות - לא רק לזכור, אלא גם להתחייב ולעשות כל מאמץ להיות טובים יותר. לבנות מדינה וחברה, הראויות להקרבה של הנופלים, ושלכן.

משפחות יקרות,

ביחד, נמשיך לזכור, את הבנים והבנות, הגיבורים והגיבורות, בני ובנות אשדוד.
יחד עם החללים בכל מערכות ישראל ובפעולות הטרור והאיבה, שמסרו את נפשם למעננו.
למען קיומה, בטחונה ושלומה מדינת ישראל.

תהי נשמתם, צרורַה בצרור החיים, וְיהִי זִכרַם, שמור וחקוק בליבנו לַעַד".