את תחילת הראיון עם שושי סבהט חובלאשוילי, קיימנו ימים מספר לפני תאריך הלידה המשוער והשלמנו אותו לאחר הלידה המרגשת - בן ממשיך לגיבור ישראל שנהרג ואח קטן לרומי. 

הברית צפויה להתקיים ביום העצמאות. האם שושי: "התאריך המשוער ללידה היה 18/5, אבל התינוק החליט לבוא לעולם קצת יותר מוקדם, דווקא בין יום השואה ובין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כאילו מבקש להעביר את המסר, על האף העצב הגדול, האישי והכללי, שאנחנו כאן למרות הכל ועם הכל. העובדה שהברית צפויה להתקיים ביום העצמאות היא הוכחה ניצחת: לא ניצחו אותה – ולא ינצחו אותנו."

שושי יקרה, הנה אנחנו שוב מראיינים אותך, 7 חודשים, לאחר נפילתו של בעלך האהוב אבי. איך את היום?

"היום, קשה לי,  זה יום למעלה, יום למטה. לדוגמה בסופ"ש האחרון היה לי מאוד קשה, ואילו בסופ"ש שלפניו הייתי עוד איכשהו בסדר. זה משתנה מרגע לרגע, אני עדיין מחפשת לבנות את עצמי ואת הנפש שלי.

הנשמה מרוסקת, הלב שבור, כל דבר קטן מזכיר ומעלה מחשבות כמו מה הוא היה אומר, ומה היה מציע, מה היתה דעתו בכל מיני סיטואציות. לדוגמה בערב פסח, ישבנו מסביב השולחן אצל סבתא של אבי. לרגע זה נראה והרגיש כאילו שום דבר לא קרה, ואז פתאום משהו, קטן ככל שיהיה, מזכיר את החוסר והגעגועים. יש חוט מאוד דק שמקשר את הצער מצד אחד, עם רגעי הנחת מצד שני."

כשבועיים לפני נפילתו של אבי, גיליתם שאתם בהריון שני. היום, 7 חודשים אחרי, ילדת את בנכם, שלא יזכה להכיר את אביו.  ספרי לי, מה מתחולל בראשך ובליבך בשלב הזה?

"נכון, שבועיים לפני שאבי נפל, גילינו על ההריון, שהיה מפתיע ולא מתוכנן. למרות שתמיד אמרתי לו שאני רוצה חמישה ילדים, לא ציפינו להיכנס להריון שני כל כך מהר, בייחוד בגלל הקושי להקלט בהריון הראשון ונאלצנו לעבור טיפולים.

חודש לפני שנכנסתי להריון, הוא הציע לי שם של בן, בשיחה סתמית, כי מבחינתו בהריון הבא הוא יהיה בן, והוא כבר העניק לו את שמו. בדיעבד כשאני חושבת על זה, אני מרגישה כאילו הנשמה שלו כבר ידעה מה הולך לקרות והכינה את עצמה, בנתה את השטח. שמו של בננו יוכרז רק בברית בע"ה."

"מבחינת ההכנות ללידה אני מרגישה שאני באיזשהו סוג של הדחקה. מצד אחד אני אומרת לעצמי - "אוקיי הלידה מתקרבת" ומצד שני בא לי שישאר עוד קצת בפנים, כדי שאוכל להכין את עצמי נפשית.

זה מרגיש לי שאלוהים ואבי עושים לי איזשהו סוג של הכנה לחיים האמיתיים מה שנקרא. ואני די נאחזת בהריון הזה ומצליחה לעמוד על הרגליים בזכותו.  יש בי חשש מרגע הלידה שיביא בעצם לסיום חוויות משותפות עם אבי, להכרה שהוא באמת הלך, ומתחילתם של חיים חדשים בלעדיו."

בתכם בכורתכם, רומי אור, היתה בסה"כ בת חצי שנה כשאביה נהרג. היום היא כבר בת שנה וחודש. איך מתבטא החסרון של אבי אצל רומי אור?

"היא כל כך קטנה שאני מוצאת את עצמי אומרת שיש לי מזל שהיא כל כך קטנה ועדיין אינה מבינה את המשמעות ואת חוויית האובדן, פה אני מרגישה שאלוהים קצת ריחם עלי וחסך ממני את הצורך להסביר לה איפה אבא ולמה הוא לא בא.

לפני כחודש, בארוחת שישי אצל הורי, קרה דבר ממש מוזר. כשכולנו ישובים מסביב לשולחן, אוכלים, מדברים, פתאום רומי, משום מקום, אמרה בפעם הראשונה אבא, ואז כמו בסרטים, כולם השתתקו, הסתכלו האחד על השני, הסתכלו עליה ואני התחלתי לדמוע. לאחרונה התחילה לומר אבא בצורה ברורה, ובכל פעם שהיא הוגה את המילה, זה מצד אחד משמח אותי ומצד שני צובט לי בלב."

מאז נפילתו בקרב, אני בטוחה שקיבלת מעטפת ענפה, מכל הכיוונים. איך היום? האם את מרגישה "התרופפות"?

"יש תמיכה של המשפחה, של החברים, משרד הבטחון, וכן עזרה מעמותות שונות ועו"ס שמלווה אותי מהרגע הראשון, אז כן, אני מרגישה שיש מעטפת חמה עדיין. אני חייבת לומר שיש בי חשש שזה ידעך לאט לאט, עם הזמן שיעבור, אבל מצד שני, זה יתן לי אולי את הכוחות והאמביציה לדרך שעומדת לפני, לנסות להתפתח בעצמי."

האם המשפחות של אבי ושלך גרות גם באשדוד? את מקבלת מהן עזרה יומיומית, או שאת מצליחה להסתדר ולשקם את ביתך בעצמך?

"כן שתי המשפחות גרות באשדוד, ואספר לך משהו מדהים, שכשהכרנו בגיל 16-17, גילינו בדיעבד שאנחנו גרים במרחק של 5 דקות האחד מהשניה מבלי להכיר וגם שהאמהות שלנו עבדו יחד כשהיינו ממש קטנים. הכרנו בעבודה, שנינו עבדנו באולם אירועים ומשם לא נפרדנו במשך 10 שנים.

למרות שאני בן אדם שאוהב לעשות את הדברים בדרך שלי, בשקט שלי, אני מקבלת באהבה את הרצון לעזור. כרעיית איש צבא, אני רגילה להיות הרבה לבד, אבל הלבד הזה הוא אחר, הוא שונה. אני מקבלת עזרה יומיומית משני הצדדים, ברוך השם."

בלידה ליוותה את שושי לחדר הלידה, הדודה של אבי. הקשר בין שושי לדודה הוא קשר עמוק וחזק מאז הכירו לראשונה, ולשושי היה ברור, שהיא תבקש ממנה ללוות אותה בלידה הצפויה. הדודה קיבלה את הבשורה על ההריון ואת הבשורה על מות אחיינה בו זמנית. מן הסתם אם אבי לא היה נהרג, היו מחכים עם הבשורה על ההריון, מכיוון שהיתה רק בתחילתו, בשבוע 8.

תארי לנו בבקשה, שושי, איך היתה ההרגשה לעשות את כל ההכנות לקראת הלידה, ללא אבי?

"התאריך המשוער ללידה מתקרב ( 18.5), יש פה בצד מזוודת טרולי מוכנה שהוכנה רק בשבוע שעבר, אחרי שכבר למעלה מחודש דודה של אבי דחקה בי להכין וכל הזמן דחיתי, מהסיבות המובנות. גם את הקניות ללידה, סיימתי, וזה שוב, בגלל שהדודה לקחה אותי בכח.

ההדחקה באה מהשוני בהריונות. בהריון הראשון, עשינו הכל יחד בכיף ונחת, כולל קורס הכנה ללידה. בהריון הזה אני מוצאת את עצמי מדחיקה כל שלב ומרגיש לי הכל מאולץ ונעשה כאילו בגלל שצריך, לא בגלל שאני רוצה."

שאלתי את שושי מה הכי חסר לה מאבי בתקופה הזו. "חיבוק" אמרה בעיניים עצובות,  "רק חיבוק." בשלב זה, לא יכולתי יותר להישאר אדישה ולהתנהג פוליטיקלי קורקט. הייתי חייבת לקום אליה, ולחבק אותה חיבוק ארוך עוטף ומלא אנרגיות. למרות ששתינו יודעות שאני לא יכולה להחליף את חיבוקו של אבי, היא התמסרה לחיבוק שלי בהמון אהבה.

איך תגרמי לילדיכם המשותפים, שלא זכו, לזכור ולהכיר את האבא אבי?

"זהו שלב שאני מאוד מפחדת להגיע אליו, שלב השאלות, מכיוון שאני בעצמי לא מצליחה לענות לעצמי על השאלות האלה. כשיגיע הזמן אתמודד.

לבינתיים אני מראה לרומי תמונות של אבי, ואומרת לה זה אבא, יש בחדר שלה תמונות של שניהם יחד. על המקרר יש תמונה מהחתונה, וכל בוקר לפני שאנחנו הולכות לגן, אנחנו אומרות בוקר טוב לאבא, שולחות לו נשיקה. כרגע זה מתבטא רק בדברים הקטנים, אני משתדלת לשתול את הזרע בתודעה."

בהספדך דיברת על התוכניות שלכם לעוד 7 שנים. איפה את רואה את עצמך בעוד 7 שנים אחרי האסון שפקד אתכם?

"אני לא יודעת. הכל מעורפל ומאוד מפחדת מהעתיד בכל מובן. מפחדת על העתיד שלי, על עתידם של הילדים. אני לא רואה את עצמי עם בן זוג אחר, בשבעה נחמו אותי בזה שאני צעירה ושהחיים עוד לפני, מבחינתי זה לא ריאלי, זה לא משהו שאני חושבת עליו, בטוח שלא כעת. אלוהים גדול, אני זורמת עם החיים, לאן שאלוהים לוקח אותי, אני איתו יד ביד."

האם את עובדת? איך את מסתדרת כלכלית האם את מקבלת עזרה מהמדינה?

"כאלמנת צה"ל, אני מקבלת קצבה ממשרד הבטחון וקצבת שארים מביטוח לאומי, יש גם עמותות שעוזרות. תמיד היה לי חלום להיות מיילדת. עשיתי תואר ראשון במנהל מערכות בריאות, לאחר סיום התואר התחלתי הסבת אקדמאים בקפלן ללימודי אחיות, ואז נכנסתי להריון עם רומי. החלטתי לעשות הפסקה בלימודים ולחזור לאחר הלידה, מה שלא קרה, לאחר מותו של אבי. נכון לעכשיו זה עבורי חלום שאינו עומד להתגשם. אולי בעוד 10 שנים, כשהילדים יגדלו מעט. אני רוצה לאחר הלידה, בע"ה, להתחיל לבנות את עצמי מחדש, אולי לעשות קורס מקצועי, שיאפשר לי לעבוד מהבית, לנהל את הזמן של עצמי, ולהיות זמינה עבור הילדים."

ספרי לנו על סוף השבוע האחרון שלכם ביחד, כמשפחה?

"אבי ואני אהבנו לעשות "פיקניק" עם הילדה. הכי פשוט על הדשא עם חטיפים ואויר טוב. ביום חמישי, יומיים לפני האסון, הוא חזר לחופשת סופ"ש והיה מאוד עייף, אז ויתרתי לו, במחשבה שנעשה פיקניק למחרת בשישי. גם בשישי זה לא יצא אל הפועל בגלל העייפות שלו והצורך במנוחה, וחשבתי שלא נורא, מחר בשבת נעשה פיקניק נהדר שלושתנו יחד. הדחיינות הזו אינה מאפיינת אותי בכלל. כשאני בדרך כלל רוצה משהו, אני עושה אותו מיד ולא דוחה. באותו יום משום מה, ריחמתי עליו כשראיתי אותו ישן גמור על הספה, ולא היה איכפת לי לדחות.

הלילה שבין שישי לשבת, היה עבורי ליל שימורים. לא הצלחתי לישון, כל הלילה הסתובבתי במיטה, אבי התעורר ושאל מה יש לי, ולא יכולתי להסביר לו מה הסיבה שאני לא מצליחה לישון, כי גם אני לא הבנתי מה קורה לי. בסביבות שש בבוקר, החלטתי לקום מהמיטה ולהתחיל להכין את הדברים לפיקניק, ארוחת בוקר, ואז התחילו האזעקות. למרות שלא התקשרו אליו, הוא עלה על מדים, ניסיתי לעכב אותו, שלא יצא עד שלא יקראו לו, אבל הוא אמר שיסע לעזור לחברים, וכשיחזור, נספר ביחד למשפחה הקרובה על ההריון, לשמח אותם.

הוא יצא מהבית והיה אמור להגיע לקיבוץ סופה, התקשר אלי ב 8:45 וסיפר שכבר נתקל בחולית מחבלים, ושזהו אירוע לא רגיל, משהו חריג בצורה שלא היתה אף פעם, אבל הרגיע אותי שיהיה בסדר. בדיעבד הבנתי שהוא הצליח לחסל את המחבלים בהתקלות הזו. בירכתי אותו, וביקשתי ממנו לא להיות גיבור ושישמור על עצמו והשיחה התנתקה. חצי שעה אחרי ניתוק השיחה התחלתי להרגיש שהלב שלי דופק ולא עשיתי חיבור, למרות שהרגשתי משהו מוזר, שלחתי לו הודעה, אני מפחדת תשמור על עצמך."

את ההודעה הזו הוא כבר לא פתח. הוא גם לא ענה יותר לשיחות הטלפון שלה. שושי ניסתה להילחם בהרגשה הרעה שאחזה בה, ולשכנע את עצמה שהכל בסדר ושהיא סתם פרנואידית. היא ניסתה בכל מאודה לדחוק את המחשבות הרעות ולומר לעצמה שהוא לא מתקשר כי נפלו הקווים והתקשורת באזור, כי הוא עסוק.

"בשבת בערב, הצלחתי לצאת למרפסת עם רומי הקטנה להתאוורר, לאחר יום שלם ששהינו בממ"ד, היו מעט מאוד אנשים ברחוב, וכך גם מכוניות. הרכבים המועטים שעברו, הפחידו אותי בכל פעם מחדש, שהנה באים אלי... משום מה הלב שלי אמר לי לספר להורים שלו על ההריון ולא לחכות לו, כפי שקבענו, למרות שהראש אמר אחרת. סיפרתי להם על ההריון, שמחנו והתרגשנו ביחד, למרות שהלב שלי אמר לי שמשהו לא טוב קרה.

ניסיתי להתקשר אליו כל הלילה, לא הצלחתי להרדם, ובשעה 4:30 לפנות בוקר (בלילה שבין שבת לראשון) הגיעה הדפיקה על הדלת. הסתכלתי על הקצינים שעמדו לפני ושאלתי אותם רק שאלה אחת, מתי זה קרה? התשובה היתה אברהם נהרג בשבת בבוקר, לא ברור בדיוק מתי, ככל הנראה בין השעות 10:00-12:00, בזמן דפיקות הלב המואצות שהיו לי, עד אז לא האמנתי בטלפתיה" אמרה עם לחלוחית בעיניה.

שושי מתחילה כעת את חייה עם 2 ילדים כמשפחה שכולה שזכתה להעניק לגיבור ישראל המשכיות. מדובר בנטל עצום אך בזכות גדולה לא פחות. מה צופן לשושי העתיד? אנו מקווים שרק טוב, שהיא וילדיה יחיו את חייהם תוך שמירה של אבי מלמעלה ולתפארת מדינת ישראל.