ד"ר הודיה אוליאל מאשדוד, הרופאה הראשונה בארץ עם שיתוק מוחין - תשיא משואה ביום העצמאות
22.04.19 / 14:52
שנה שנייה ברציפות שילידת אשדוד תשיא משואה ביום העצמאות של מדינת ישראל! ד"ר הודיה אוליאל, רופאה עם שיתוק מוחין, תשיא משואה בערב יום העצמאות ה-71 למדינת ישראל - כך קבעה שרת התרבות והספורט מירי רגב. ''מוכיחה את התגברות הרוח על כל מגבלה''
שרת התרבות והספורט מירי רגב הודיעה לד"ר הודיה אוליאל כי תשיא משואה בטקס יום העצמאות ה-71 למדינת ישראל. רגב קיבלה את המלצת הוועדה הציבורית לבחירת משיאי המשואות, שציינה בנימוקיה כי ''אוליאל מייצגת בסיפורה את השאיפה לשילובם של אנשים עם מוגבלות בחברה הישראלית ואת ניצחונה של הרוח היכולה לכל הקשיים''.
בשנה שעברה השיאה משואה פרופ' מרסל מחלוף, דיקנית הפקולטה להנדסת ביוטכנולוגיה ומזון בטכניון - ילידת אשדוד שגדלה ברובע ב'.
ראש העיר, ד"ר יחיאל לסרי, אמר עם היוודע דבר הבחירה בד"ר אוליאל: "את הודיה אוליאל, אני מכיר מאז שנולדה. זכיתי בגלל החברות עם משפחתה לעקוב אחריה במסלול חייה המאתגר, כמתמודדת עם שיתוק מוחין - שניצחה את כל האתגרים והפכה להיות רופאה בישראל.
ביום העצמאות הקרוב, כשהודיה בת העיר אשדוד, תדליק משואה, לא תהיה עין במדינת ישראל שלא תדמע מהתרגשות.
הודיה היקרה - ברכות חמות וחיבוק לכל המשפחה.
את גאוות משפחת אוליאל היקרה, גאוות העיר אשדוד, ותפארת מדינת ישראל".
סיפורה מעורר ההשראה של הודיה אוליאל:
סיפורה יוצא הדופן ומעורר ההשראה של הודיה, שעשתה את הבלתי ייאמן ועל אף שלוקה ב-CP (שיתוק מוחין), עם כל המשמעויות היוצאות מכך, היא סיימה את לימודי הרפואה בחודש אוקטובר שנה שעברה. למעשה הפכה לרופאה הראשונה בישראל שסובלת משיתוק מוחין.
עוד בילדותה נאלצה אוליאל להתמודד עם דחייה חברתית. לאורך כל הדרך היא השתלבה במסגרת רגילה ולאו כזו שמתאימה לצרכיה. "יש בי שוני ולא כולם יודעים תמיד לקבל את זה. לאט לאט למדתי להסתדר, זה לא תמיד היה קל" - היא אומרת.
עם סיום הלימודים באולפנא היא החלה בשירות לאומי בבית החולים אסף הרופא ולאחר מכן החלה בלימודי הרפואה בטכניון שבחיפה. "תמיד ידעתי שאני רוצה להיות רופאה" היא אומרת בראיון ומספרת כי כבר במהלך הניתוחים שעברה קיוותה שביום מן הימים היא אכן תהיה רופאה.
עם סיום לימודי הרפואה פרסמה אוליאל פוסט מרגש ומעורר השראה (בלשון המעטה) שמסכם את החוויה שעברה.
אנחנו מביאים לכם כאן חלק קטן ממה שכתבה אוליאל בפוסט (לא נגענו):
"לכל אותם ילדים דחויים חברתית שמטפטפים להם שלא ייצא מהם כלום. כל אותם המוחרמים, שלא מוזמנים למסיבות. כל אותם הילדים שמאושפזים נון-סטופ ונחשבים ילדים משולבים במערכת החינוך, לכל הילדים עם עודף משקל, לילדים עם משקפיים, לילדים נמוכים, וגבוהים, ושונים, לבעלי נטיה מינית שונה, לילדים שמגמגמים, לילדים שפוחדים לדבר (יש דבר כזה), לילדים האלו שכשהם פותחים את הפה לא ממש שמים עליהם, לילדים שמשתמשים במכשירי עזר, לילדים שהולכים עם מקלות או סדים או קביים- לכל ילד שונה באשר הוא- אולי זה לא מה שיקבע את הגורל. גם לא ציון הפסיכומטרי, וגם לא תואר נחשק כמו רפואה. מה שיקבע אותו זה עזרת ה', ונחישות שהיא בגדר חריקת שיניים, נחישות כזו עם הרבה תקוות ובכי בלילה- שאתה יודע שאתה לא תוותר- ותהיה מאושר בסוף!!!! שגם אם חושבים או גורמים לך להרגיש אפס או קטן- על הצורך בעזרה- או על עצם היותך- אתה יודע שגם יבואו אחרים- טובים יותר, חומלים יותר. שאם עכשיו שחור? זה לא אומר שזה לנצח. זה אומר שעכשיו שחור- אבל אולי העתיד צבעוני יותר
אני שולחת חיבוק וכח לכל מי שנמצא במצב שלי- וחושב שאין לו סיכוי. יש לו, זה רק לא אומר שזה פשוט. זה רק אומר שזה דורש נשימה ושכנוע עצמי יומיומי- שאולי מחר- יהיה ורוד יותר."