זה קרה באוגוסט, בתקופה החמה ביותר בשנה, מהתקופות האלה שעפעוף קל בעפעפיים גורם לאגלי זיעה לצוץ במצח...

הדבר האחרון שהיה בא לי לעשות באותו הבוקר היה לצאת מחדר השינה הממוזג והקר, להיכנס לרכב, לעמוד כשעה בפקקים שנוצרים, למרות שחצי מבני ישראל נמצאים בגולה, ולהתחיל את יום עבודתי במשרד.

הייתי כפסע מקבלת החלטה להישאר בבית, אך מכיוון שכבר בזבזתי את מכסת התירוצים הטובים להיעדרויות (בערך עשר שנים קדימה...) ובגלל שהיו לי באמת שתי פגישות חשובות (מתי אין?!), חפוי ראש ומלא אנרגיה (די שלילית אם אודה על האמת...) נכנסתי לרכב והתחלתי בנסיעה לכיוון ת"א.

למרות שכבר קיבלתי החלטה להתניע ולצאת מהבית, כאדם מאמין, ניסיתי לחפש בנרות סימנים משמיים, סימנים שיש ביכולתם לשנות את החלטתי, זה יכול היה להיות פאנצ'ר (או אפילו לחץ אוויר נמוך), חוסר במים לוישרים או מזגן שלוקח לו יותר משתי דקות להקפיא את האוטו – אחד מאלה והייתי חוזר דוך למיזוג ולמיטה הרכה בבית... אך נאדה, גורנישט, כלום, היום הכי חם בשנה והכול תקין – לכו תיבנו ככה מדינה.

למרבה הפליאה הכביש היה די פנוי, עליתי על כביש 4 והתחלתי בנסיעה צפונה מאזור אשדוד לכיוון ת"א. פקקונצ'יק או עומסון והייתי חוזר למיטה – אך כאמור זה לא היה היום שלי..

הנסיעה החלקה הסתיימה בדיוק במקום בו כבר לא ניתן לעשות פרסה (משמע: סימן משמיים לא אפקטיבי), מיד לאחר מחלף יבנה לכיוון צפון.

סיננתי קללה בינונית-קשה, ניסיתי לא לייסר את עצמי יותר מדי וזחלתי עם עוד כמה מאות מכוניות מאוכלסות באנשים אובדניים תל אביבה.

הגנבתי מבט לשעון שהורה על השעה 7:07, דפקתי לווייז דיווח על פקק (וקיבלתי 6 נקודות!), התרשמתי מיכולות המזגן והתחבטתי בסוגיה האם להשאיר את העוצמה על 4 או שמא להוריד ל-3, ורצתי במחשבותיי לרקע דיבורים מעייפים על חדשות שלא היו באמת חדשות.

ב-7:17 זה קרה, הבנתי למה נוצר פקק במקום שבו אין פקקים בדרך כלל, זה היה גדול, עגול, שחור ותקוע בנתיב האמצעי בכביש בין 3 נתיבים, אם עדיין לא ניחשתם זה היה גלגל שניתק ממשאית בינונית ופשוט "התיישב" באמצע הכביש ועיכב את התנועה. הבטתי בפליאה בחבריי הנהגים ולא האמנתי למראה עיניי, כולם כולל כולם, בלוליינות של אקרובט בקרקס עקפו באלגנטיות את המפגע מימין ומשמאל והמשיכו בדרכם כאילו לא קרה דבר, מ"אחוריי המבול" (ועוד באמצע אוגוסט).

נסעתי בנתיב האמצעי, החלטתי לעצור באמצע הכביש כמה מטרים לפני המפגע, תוך שאני חוסם בעדינות גם את הנתיב השמאלי, יצאתי בזהירות מהאוטו (לא טוב למות באמצע אוגוסט) והתחלתי לגרור את הגלגל לשולי הכביש השמאלי.

אני לא שרירן במיוחד והגלגל היה קצת כבד ולכן כל גרירה קלה של כמה סנטימטרים ארכה מספר שניות וגרמה לי לייצור מוגבר של אגלי זיעה שהתחילו בצוואר וירדו במורד הגב, האמת חשבתי שיהיה הרבה יותר קל..

ואז קרה משהו נפלא, נהג הרכב שנסע בנתיב השמאלי עצר את רכבו ורץ לעברי, נהג נוסף שנסע מאחוריי גם כן ניגש לסייע וכך תוך פחות מ-10 שניות המפגע הוזז מהכביש.

שלושתנו קיבלנו צפירות עידוד ומחיאות כפיים מהנהגים שעמדו בפקק וזכינו לחיזוק חיובי שגרם לנו להבין שעשינו משהו טוב.

האמת היא שזה העלה לי חיוך בפעם הראשונה באותו הבוקר, מלא גאווה ופיח בידיים נכנסתי לרכב והמשכתי לעבודה (אם אתם סקרנים, היו פקקים נוראיים בהמשך...).

אז למה טרחתי לספר לכם את כל הסיפור הזה?!

מכיוון שלמדתי המון באותו הבוקר:

1. היו מנהיגים – קבלו החלטה ובצעו אותה גם כשקשה.

2. אל תתעלמו ממפגעים בדרך – נתקלתם במפגע או בבעיה, תתמודדו!

3. עבודת צוות - יכולה לחסוך זמן רב.

4. סיפוק – גם אם מתים מחום ומתלכלכים אפשר לחוש תחושת סיפוק.

5. הוו דוגמא לאחרים – במעשים פחות בדיבורים.

6. פרגנו לאחרים והודו להם – גם אם הם הצטרפו אליכם בהמשך הדרך.

7. אל תאבדו תקווה – יש אנשים טובים ממש מאחוריכם בפקק.

אתם לא יכולים תאר לעצמכם, כמה רציתי ששני ילדיי הגדולים יהיו איתי בדרך לעבודה באותו היום!

ניר בהגלי הוא יזם ויועץ עסקי-שיווקי המתמחה בתחומי המכירות, השיווק והפיתוח העסקי, אב לארבעה ילדים ונשוי באהבה רבה לשירלי

מוזמנים לשאול, להתייעץ או סתם לפרגן

https://www.facebook.com/bahagaly.consulting/?fref=ts

אימייל: [email protected]