״אני אומרת לך שהרופא התעקש שאני יכולה להמשיך ככה עד שהיד שלי תהיה קצרה מדי״, אני אומרת לחנוך בחוסר סבלנות גלוי. ״את סתם הורסת לעצמך עוד יותר, את לא מבינה? זאת התנהגות ילדותית ולא בוגרת! זהו יאללה תביני שהגיע הזמן״, הוא החזיר לי בניסיון לטלטל אותי מעט. ״אבל היד שלי עדיין ארוכה מספיק, ואני עדיין יכולה להרחיק טקסטים עד המקום הזה שאני רואה מצוין״, עניתי לו קצת בעלבון אבל בנחישות מקפיאה                                                                                                                                שקר!!! צעק הראש, והרגשתי איך העיניים מרימות את הפונפונים ומריעות לו על הכנות. של הראש שלי עם עצמו. כי מה עכשיו להודות שאני צריכה משקפי קריאה? מה? קצת קשה אז מתייאשים? מוותרים? נכנעים?                                                                          מיד אח״כ אצטרך כדורי הורמונים לגיל המעבר והופס אהיה כאחת הנשים. זהו. החותמת כבר מתנוססת מעל ראשי, רק מחכה לרגע של חוסר ריכוז מצידי להנחית על גבי את הטייטל - מבוגרת! 

יכול להיות שהצלחתי לשכנע אותו? אני שואלת את עצמי בזמן שאני מציצה לעברו מחדר הכביסה, אליו נכנסתי בכעס מופגן... נראה לי שכן. וזה כמובן בהסתמך על העובדה שהוא לא יודע שאת ספרי הקריאה שלי אני בוחרת לפי גודל הגופן, הילדים מתבקשים על ידי פעם אחר פעם ״להקריא לי פה משהו כי אני לא ממש רואה״ (עליהם קצת יותר קשה לי לעבוד) ועל המחשב הנייח אני לא מוכנה לעבוד, וזה לא קשור לזה שהכיסא שם פחות נוח... 

״בואו במוצאי החג אלינו״, הזמין אותנו גילי, חבר נעורים שלי, לזכרון יעקב, ״מגיעים עוד כמה מהחברים וממש מזמן לא הצטרפת אלינו״. זה נכון, אני חושבת לעצמי, אולי הם בשלב הזה שהם מעוניינים בחברתי אבל כבר אין להם כח יותר לשכנע אותי? ״השם ירחם עד מוצאי החג״, אני פולטת בחזרה, לא מצליחה להתגבר על ההרגלים המגונים שצברתי לעצמי בשנים האחרונות, ״נראה מה יהיה עד אז״, זה בזמן שהשיחה מתקיימת שעתיים לפני כניסת החג, והמפגש אמור להתקיים בערב שלמחרת......

אין מצב שאני נוסעת לזיכרון יעקב בצאת החג, אני מרגיעה את הפולניה שהצמחתי בשנים האחרונות בהיפותלמוס (אזור במח שאחראי על מצבי לחץ)..... ואני באמת נרגעת. אממה, אז מגיע חנוך אחד ומסביר לי בפעם המיליון ש״בסוף ימאס לחברים שלך ממך והם לא יתאמצו אפילו להזמין אותך״, וגם: ״את יותר מדי סומכת על תהילת העבר שלך, אבל שוכחת שחלפו איזה 20 שנה אם לא יותר מאז שגם כשאמרת ׳לא היום׳ היו עוד מלא ימים שאמרת ׳יאללה סבבה׳ שהזכירו לכולם שאת מגניבה וכדאי להתאמץ בשבילך״...

״מה אתה אומר???????״, אני מסתכלת עליו כאילו שהוא 

נפל מהחלל החיצון ולא מכיר את הסיטואציה טוב ממני, ״נראה לך? הם מתים עלי, החברים שלי, הם תמיד יזמינו אותי, והם בכלל לא צריכים שאהיה רק מגניבה״, אני רושפת אש. מסתובבת, נכנסת לחדר וטורקת את הדלת. פותחת אותה שוב: ״והם לגמרי חושבים שאני עדיין מגניבה״. טריקה נוספת. 

שקר!!! שוב המוח צורחחח בקולי קולות. יודעת שהמילים שהצליחו לצלצל לי בפעמון העצבי, נכונות.

והאמת היא שאני כבר כמה זמן מתחילה להרגיש שכולם מתקדמים, לא חשוב לאן העיקר מתקדמים. ומשאירים אותי מאחור. 

תמיד התרברבתי בזה שלמרות שאני ממש גרועה בתחזוק קשר, החברים שלי הם החברים שלי, ולעולם אהיה עבורם משמעותית. 

הבטחון הזה התחיל פתאום להיסדק.

מוצאי החג, חנוך ואני כבר בדרך לזיכרון יעקב. הוא בחיוך מדושן - יודע שצדק, אני בחרדות ממפגש עם חברים שאולי כבר איבדו בי עניין. ״אני לא אומר להם שאנחנו מגיעים״, אני אומרת לחנוך. מקווה שאולי גורם ההפתעה ייתן אימפקט כזה שיחזיר לי את הניצוץ...

הווייז מוביל אותנו אליהם הביתה בקלות יתרה, עוד שכן שעוזר לנו להיכנס לבניין ו... אנחנו מול דלת ביתם של גילי  וענת. 

חנוך נכנס ראשון. הם במרפסת. הלב שלי פועם בחוזקה, מדמיינת את חבריי אדישים אליי ואל ההפתעה הפאתטית שעשיתי להם.

יאיר הראשון שרואה אותי ומרים אליי את הכוסית שנמצאת בידו. הנה זה קורה, החרדות הופכות למציאות. אני מניחה את התיק על השולחן בבית ומתקרבת  לכיוון המרפסת. יניב רואה אותי וקם לקראתי. גם ענת. אני רואה את העיניים של גילי מחייכות. אני אוהבת שהעיניים של גילי מחייכות. תמיד זה מחזיר אותי לנער שהיה בכיתה ז׳ עת הכרתי אותו והפך מיד לחברי הטוב ביותר. יניב וענת חוזרים בגלים קבועים שהם לא מאמינים שהגענו. יניב מתחיל לצחוק, זה הילד שהייתי מתחרה בו מי מוציא יותר אדים מהפה בחורף כשהיינו מגיעים לגן של תמר. הוא מחבק אותי. חזק. חולה על החיבוק של יניב. יש לו ידיים חמות ואוהבות. במשך שנים ארוכות היינו, לימור ואני, (הבנות היחידות בחבר׳ה באותה תקופה), מתרפקות עליו בכל פעם שהיה צורך להתרפק... אח״כ ענת, בת הזוג היחידה של גילי שקיבלה אותי אי פעם (כולן תמיד הרגישו מאוימות על ידי) מחבקת אותי, ובסוף גילי מחבק אותי ואומר לי שידע שאגיע. האמנתי לו. הוא הרי מכיר אותי מגיל 12. 

אני מסתכלת על חבריי, כשעה וחצי מאז הכניסה הגרנדיוזית שלי (טוב זה מה שאני מספרת לעצמי עכשיו, מוחקת את זכרון החרדה שתקפה אותי והזיעה הקרה שעטפה את גופי בדקות הללו), לאחר שכבר כולם אכלו, שתו, התעדכנו, שלפו פלאפונים עם תמונות של הילדים - נזכרת בויכוח על משקפי הקריאה. ״תגיד, הגעת כבר לשלב המשקפיים?״, אני פתאם שואלת את רועי.״לא״, הוא עונה ומסתכל בי עם החיוך הציני שלו, מבין שכנראה השאלה לא עלתה סתם. ״זה משעשע אותך?״, אני שואלת בחיוך אך בטון אלק נעלב, יודעת שהוא לגמרי מבין את המקום הזה שלי - אמנם רק משקפיים אך מסמלות את המדרגה הנוספת שעלינו בה בגיל. ״סתם סתם, האמת שנראה לי שגם אני צריך משקפיים. נהייתה לי התנועה הזאת של הזקנים כשאני מנסה לקרוא משהו בנייד. מכירה? מרחיק את הסלולר עם היד עד המקום הזה שכבר אני מסוגל לקרוא״, הוא מרכך. בטח מכירה, אני אומרת לעצמי, מתלבטת אם לפתוח את הנושא. ברור פותחת את הנושא. ״נראה לי שהיד שלי כבר לא מספיק ארוכה״, אני מודה באזניו, דואגת שחנוך לא ישמע. לפחות לא ממש עכשיו, אחרי שכבר צדק פעם או פעמיים השבוע. ״המשקפיים כבר מעבר לפינה״, אני מוסיפה. ״יאללה... אנחנו גם ככה כבר יותר קרובים לגיל 60 מאשר לגיל 20, זה חלק מהעניין. תסתכלי עלינו.... זה כולנו...״, הוא אומר כשמבין עד כמה זה אישו בשבילי.

מסתכלת על חברי נעוריי ומחייכת. אף אחד עדיין לא מרכיב משקפיים, אבל יודעת שהם כבר ברקע, ממש כמו אצלי (לפחות ככה אני מקווה).

גיל 40 פלוס נוקש על הדלת המשותפת שלנו, והאמת שזה פתאום מרגיש יותר קל לעשות את זה כעסקת חבילה עם החיים. 

התכוונתי להישאר שעה. נשארנו שלוש. יכולנו להישאר עוד. אבל זאת נסיעה ארוכה, וכבר מאוחר, ופתאום נהיה שוב קצת מלחיץ והפולנייה שוב פתחה את ההיפותלמוס לפעילות וזה...

זה הטור הראשון שאני כותבת מאז. כשחנוך חולף על פני הוא מחייך את החיוך המדושן הזה שלו. נראה לי שאני בעצם יצרתי אצלו את החיוך הזה מלכתחילה. 

אני מחייכת אליו מבעד למשקפיים המהממים שבחרתי לעצמי למחרת ערב החג.

ובינינו, לא מבינה איך הסתדרתי בשנה האחרונה בלי משקפי ראיה. כולה משקפיים.....