בעוד כמה שנים גם הילדה שלי תלך בפעם הראשונה לכיתה א'. תהיה לה תלבושת בית ספר עם "טוויסט" אופנתי, תיק גב מגניב כזה וקלמר מפוצץ בצבעים עם כיתוב "מותר לאכילה"- כמו שהיו לי. כאלה של "ג'וקר" נטולי רעלים שיכולתי לחדד ולפזר בתוך הפיתה עם השוקולד שאמא שלי הייתה מכינה לי בבוקר ואז בבת אחת- בום! הפיתה הופכת לצבעונית ואוטומטית- הרבה יותר טעימה.

יכול להיות שהילדים בכיתה יאהבו אותה כבר ממבט ראשון וירצו להיות חברים שלה, בדיוק כמו שיכול להיות שהיא תהיה ה"מוזרה" של הכיתה שלה. אני אצעד איתה יחד לעבר בית הספר, אחזיק לה את היד ואגיד לה שזה בסדר לפחד ואציץ לצד השני ואחייך אליו, אבא שלה וזה שלימד אותי איך לחצות את הפחדים שלי ממש כמו שאנחנו חוצים איתה את מעבר החצייה, בפעם הראשונה בדרך ליום הראשון בכיתה א'.



אם תשאלו אותי אני בכלל מעדיפה שיהיו לי בנים. אולי כי גדלתי רק עם אחים, אולי מכיוון שבמחשבה אחורה, לא משנה כמה חשבתי שגברים שברו לי את הלב, פעם אחר פעם, החברות שלי, או אלה שחשבתי שהיו חברות שלי אכזבו אותי וריסקו לי את האיברים הפנימיים יותר מכל גבר שהכרתי, אולי כי אני יודעת מה זה להיות "בת" בעולם ואולי כי אני פוחדת שהיא תצא יותר דומה לי מאשר לאבא שלה. הלוואי שהיא תהיה יותר דומה לאבא שלה, איזה אבא מהמם יהיה לה.

אני לא בטוחה שבעוד כמה שנים, כשגיגית תלך לבית הספר, הטרנד הזה של הורים גאים שמצלמים את הילדים שלהם נכנסים לשער עם תיק גדול יותר מהם יהיה עוד רלוונטי. אולי אני רק אביט בה מתרחקת ממני ואתמלא דאגה ונינוחות, כי הילדה שלנו, לא תוכל להיות פחות ממושלמת, גם אם יהיו לה כמה "פאקים" קטנים. כמו השם שלה למשל- "גיגית".

היום כשאני חושבת על זה שבעוד כמה שנים גיגית תעלה לכתה א', הפחד היחיד שעולה לי הוא שהיא אשכרה תדע לקרוא ותיתקל בכל התכנים שאי פעם הרשיתי לעצמי להריח את הרשתות החברתיות והבלוג והאתרים למיניהם, ואולי היא תתאכזב לגלות שאני לא מי שהיא חשבה שאני. וכבר לא יהיה לי אכפת מעצמי, אלא רק ממנה. שחס וחלילה לא עשיתי במהלך החיים שלי איזו טעות נוראית שתגרום לה אי נוחות. אבל זה פחד שבטח יחלוף כי כשגיגית תבוא לעולם, אני אולי סוף סוף אפסיק להתעסק רק בעצמי.
 

הילדים של היום גאונים ביחס אלינו כשהיינו ילדים, כך שאי אפשר שלא לתהות מה יהיה עד שבאמת יהיו לי ילדים משלי? בטח היא תהיה כל כך חכמה שהמילה הראשונה שהיא תגיד בגיל 'כמעט אפס' תהיה "אקורדיון" או איזה משהו אחר מלא בהברות ועיצורים מורכבים. מעניין בכלל אם עד אז יישארו אקורדיונים בעולם, או אנשים שיודעים לנגן על אחד כזה. מעניין אם כשגיגית באמת תגיד את המילה הראשונה אני אחשוב על זה שבא לי שהיא תגיד מילה "מפוצצת" או אסתפק בזה שהיא אומרת "אבא", כמו כולם. וזה יהיה הדבר הכי יפה ומרגש בעולם עבורי.

בעוד כמה שנים, הבת שלי, גיגית תלך לכיתה א' ואולי אני אבין בפעם הראשונה ממה כל ההורים מתרגשים כל כך. אולי אני אצלם אותה ואכתוב לה את המילים הכי מרגשות שאמא יכולה לכתוב לבת שלה וזה יגרוף מלא לייקים באינטרנטים, ואולי אני פשוט אביט בה הולכת ואנצור את הרגע הזה לעצמי ולאבא שלה, האהוב שלי ואשמח שיש לנו גיגית של אהבה.